|
|
עמוד:יג
של הפילוסופיה . אילו ביקשנו להעמיד על אלו מסימני ההיכר של האנטי קאנטיות שבזרם וה , כי אז דומה שהיינו רשאים למנות בזרם 'בתר אידיאליסטי' זה , שהוא בעצם , 'אנטי אידיאליסטי' את ביטול קו התחום בין הניתוח של הנתונים הפסיכו לוגיים לבין הניתוח של ההנחות הטראנסצנדנטאליות , את הפנייה לגישה ריאליסטית , אם בכיוון ישותי של קביעת מציאותו של העולם החיצוני , ואם בכיוון שיש בו יותר מרכיב אפלטוני כמו תפיסתו של בולצאנו על האמת כשהיא לעצמה , שיבה להוכחת הישארות הנפש ואי הסתפקות ברעיון , כי הישארות הנפש היא בגדר של תביעה שהלגיטימיות שלה היא בתחום תורת המוסר או התבונה המעשית , ועוד עניינים כיוצא באלה . ברגמן חוזר לדון , בספר זה , בבולצאנו ובברנטאנו , שני נציגים מובהקים של כיוון זה , וככל שדבריו עתה נאמרים כבר על רקע של קירבה ביקורתית לכיוון הקאנטי , הרי הוא מנתח את השיטות שמדובר בהן מתוך מאכסימום של אובייקטיביות וחדירה למניעיהם . הוא מבליט את משקלה של הפסיכולוגיה בעיני ברנטאנו , ועצם העמידה של ברנטאנו נגד זרמים שנראו כשולטים בדורו היא בעיניו של ברגמן קו של חיוב הזוכה להערכה . המעבר לדיון בהוסרל נראה מזווית "ראייה זו , שאנו מבליטים אותה , כמעבר פנימי , כי הוסרל היה תלמידו של ברנטאנו והתקרבותו לקאנט בשלב מאוחר של הגותו , כפי שהוזכר לעיל , נראתה בעיני ברגמן קרובה ללבו ואיפיינה גם — איש איש עלפי דרכו —את משעול התפלספותו של ברגמן עצמו . ההתנגדות הראשונה לאידיאליזם דיברה אל לבו של ברגמן גם משום שהיא פתחה פתח לשיבה לאמונה , ולא בכדי מזכיר הוא בהקשר זה את דברי הפתיחה של פראנץ רוזנצווייג בספרו 'כוכב , 'הגאולה שהם מעין הכרזה למען מציאות שאינה בת מיצוי במושגים . אלא שבעניינים אלה מפעיל ברגמן את איזמל הניתוח ההיסטורי המושגי , והוא רואה את זיקתו וקירבתו של הוסרל ללייבניץ במה שנוגע למ 1 נאדואלוגיה שלו , קרי : להשקפה הרואה את מעמדו המיוחד של 'האני' בתוך עצמו , אך גם את הקירבה הקיימת בין הוסרל לבין ריינהולד כשביקש הוסרל , בתקופתו המאוחרת , להעמיד על נתוני יסוד של התודעה ששימשו בעיניו אחיזה לכינונה של המציאות , על םי המונח השגור בפיו של הוסרל בספריו מן התקופה המאוחרת של התפלספותו . ככל שמובלטים בספר הזה הקשיים של הפינומובולוגיה , הרי דומה שעניין שיטתי חיובי אחד עולה בו : ברגמן מעמיד על משקלה המהותי של הפינומונולוגיה בכך , שהיא מערערת את הגישה של ההסכמיות שהיתה ר 1 וחת בראשיתה של המאה העשרים , זו הגישה שגרסה שההנחות של ההכרה הן בעצם הנחות שאנו מניחים אותן , למשל באכסיומות המאתימאטיקה , שהן בנות המרה באכסיומות אחרות , כי ביסודן עומד אקט של הנחה שאין כרוך עמו כינון הכרחי . ברגמן ראה בגישה הסכמיית זו — קונבנציונאליזם בלעז — גילוי מגילוייה של התרבות המודרנית
|
|