סיפור הנער העמלקי ומשמעו האידיאי [ג-י]

עמוד:10

זו היתה בבחינת מסורת ספרותית אידיאית , שרווחה שנים הרבה לפני ימי מרדכי ואסתר ולפני כתיבתה של מגילת אסתר . ניצניה ניכרים כבר בסיפורו של הנער העמלקי , ואף סופו של העמלקי בא לרמוז לתפיסה זו ; דוד ממית אותו לא רק על עצם המעשה , אלא גם על גינוני הבשורה שבדיבורו : "והוא ה ; ר , כ ? בשר בעיניו" ( ד , י . ( בספר שמואל החל מעגל הריהאביליטציה של מלכות שאול במותו של רוצח המלך , ואילו במגילה נשלם המעגל ההיסטורי של בית שאול במותו של האגגי , שהתנכל להשמיד את מרדכי ואת עמו . * מובן ששאלת אמינותו של העמלקי אינה עניין לכאן . הדגשת המחבר בפרקנו היא המכרעת , והיא המשווה לדבריו , ובעיקר למותו , מימד אידיאולוגי , על פי היד המכוונת מלמעלה . [ שא"י ] ההבדלים בין תיאור המספר ובין דיווח הנער העמלקי . פרשנים קדומים וחוקרים מאוחרים מתלבטים בדבר משמעות ההבדלים והסתירות בין תיאור רגעיו האחרונים של שאול , כדרך שסופרו על ידי המספר בשמואל א לא , א-ו , ובין תיאור אותו אירוע בדיווח הנער העמלקי לדוד . ראשית , בשמואל א לא , ג נאמר , שאת שאול מצאו "המורים אנשים בקשת , '' וכי שאול פחד מאוד ממורי הקשת הפלשתים ; אולם בסיפור שלפנינו מגדיר הנער העמלקי את קבוצת הפלשתים , שהדביקה את שאול - "הך 5 ב ובעלי הפרשים '' ( ו . ( בהבדל זה אין לראות סתירה בין התיאורים , שכן אפשר ששניהם התכוונו לדבר אחד : לרכב הפלשתי , אשר כלל מרכבה רתומה לסוסים ובתוכה רומה קשת , ונמצא , ששני הסיפורים מתייח סים לשני צדיו של אותו מטבע . זאת ועוד : משמואל א לא , ד-ו מתברר , ששאול ביקש מנושא כליו כי ישלוף את חרבו וידקרנו בה . נושא הכלים סירב לבצע את דרישת מלכו , ולפיכך נטל שאול את חרבו ונפל עליה . משראה נושא הכלים כי מת שאול , נפל גם הוא על חרבו ומת . בסיפור זה אין כל זכר לנער העמלקי , שנמצא בקרבת מקום והיה שותף להמתת המלך . לעומת זאת , בדיווח הנער העמלקי אין זכר לנושא כליו של שאול , והנער העמלקי הוא שנתבקש להמית את המלך ואף ביצע זאת . בסיפור שלפנינו נזכרת אצל שאול החנית דווקא , ולא החרב כבסיפור הקודם : שאול נשען על חניתו ומבקש מהנער העמלקי למות תו . גם דבריו האחרונים של המלך ניתנים בשתי גרסאות ; לפי שמואל א לא , ד אמר שאול לנושא כליו : "שלף סךבף ודקרני בה , 9 ן ? בואי הערלים האלה ודקרני ( התעללו בי ; " ואילו הנער העמלקי מדווח , כי שאול אמר נא כי אליו : "עמד עלי ומלןתני אחזני ה ^ ' ובץ , כי כל עוד נפשי בי" ( שמואל ב א , ט ? . ( כמה חוקרים סבורים , שהבדלים וסתירות אלה מלמדים על עדותם של שני מקורות שונים , שתיארו בהבדלי גרסה את רגעיו האחרונים של שאול . פתרון זה מקובל אצל חוקרים אלה גם לגבי סיפורים כפולים אחרים , המשתלבים לא אחת בספר שמואל ומוכיחים , לדעתם , כי הספר נשען על שני מקורות או יותר המקבילים בסיפורם , או על מסורות שונות , הנבדלות זו מזו בגרסותיהן . ? כנגד אלה מבקשים פרשנים קדומים ומאוחרים ליישב את ההבדלים שבין שני התיאורים . לדעתם , לא רק שהתיאורים אינם סותרים זה את זה , אלא הם משלימים זה את זה בתארם שני שלבים שונים בקיצו של שאול : תחילה אמנם ביקש המלך מנושא כליו להמיתו , אך הנער סירב , והוא נאלץ ליפול על חרבו . שאול נפצע אנושות , אולם הנער סבר כי מת . מותו של שאול , הנזכר בשמואל א לא , ה , לא נקבע עובדתית על ידי המספר , אלא נמסר מנקודת המבט המוטעית של הנער . אחר כך התאושש שאול וחזר ועמד , נשען על חניתו . אפשר שביקש להשלים את הדקירה באמצעות החנית , אלא ששריונו עצר בעדו , וכוחו לא עמד לו להשלים את ההתאבדות . לפיכך ביקש מן הנער העמלקי , שנזדמן בינתיים לקרבת מקום , להשלים את המתתו . שאול לא טרח כמובן להסביר לעמלקי דבר , אלא רק מדוע מבקש הוא את עזרתו ; אולם מעט גאווה עדיין נשתיירה בו , והוא התבייש לציין בפני העמלקי כי הוא חושש , שמא יבואו הפלשתים הערלים , ידקרוהו ויתעללו בו , כפי שהודה קודם לכן בגילוי לב לנושא כליו . ? חוקרים אחרים מציעים ליישב את הסתירות בדרך שונה , שלפיה שיקר הנער העמלקי באופן חלקי . האירוע אכן התרחש כמתואר על ידי המספר בשמואל א לא : שאול המית את עצמו בנפלו על חרבו . הנער העמלקי , שצפה בדברים מרחוק , או אולי אף הגיע זמן רב אחר כך , מצא רק את גופת שאול , ושיקר ביודעין לדוד על חלקו בהמתת המלך , מתוך תקווה לבוא על שכרו . דומה שדוד חשד בעמלקי כי שיקר , שהרי נימק אחר כך את הוצאתו של הנער להורג בלשון זו : "כי פיך ענה בף לאמר אנכי מתתי את קשיח ה "' ( טז ;( וביתר בהירות משתמע הדבר בפסוק : "כי המגיד לי לאמר הנה מת שאול והוא היה כמבשר לעיניו ואסזה בו ואהךגהו בצק ^ ' ג אשי לתתי לו ב : שךה " ... ( ד , י . ( דוד מאשים כאן את העמלקי בשמחת הבשורה , אך לא בהריגה ממש , משמע שלא האמין לדברי העמלקי או אולי האמין בשעת מעשה - אך מאוחר יותר , משתכפו הידיעות על האירועים כהווייתם , תיקן את הערכתו עליהם , ותיקון זה בא לידי ביטוי בהצהרתו בשמואל ב ד , י . [ מג"ל ] [ ו ] נקרא נקלית' גהר הגלבע . העמלקי מדגיש בהכפלה , כי הגיע להר הנלבע במקרה . יש הסבורים , שמכאן מוכח כי סיפורו של הנער בשקר יסודו , שכן כנראה לא באקראי הגיע העמלקי לשדה המערכה , אלא היה מן האספסוף , שהיה פושט על החללים ונוטל מעל גופם דברי ערך . ןהנה \ $ > אול נשען על חניתו . יש המפרשים , שאחרי שנפצע התאושש וקם , וכדי לייצב את עמידתו נשען על החנית . אחרים גורסים , כי ניסה לשוב ולהשלים את התאבדותו באמצעות החדרת החנית אל גופו אגב הישענותו עליה . הל 5 ב ובעלי הפרשים . ך 3 ב מורה כנראה על המרכבות . הצירוף "בעלי הפרשים '' קשה , ורד"ק פירשו : "ראשי הפרשים והממונים עליהם . " יש המפרשים פךשים - סוסים ( השווה ישעיה כא , ז , ט ; יחזקאל כז , יד ; יואל ב , ד , ( ואפשר שהוראת המלה מצומצמת יותר ומכוונת לסוס מלחמה . לפי פירוש זה , "בעלי הפרשים" הם רוכבי הסוסים . אולם במחקר רווחת ההערכה , שבתקופה זו טרם שימשו פרשים , בהוראתם המוכרת כיום , לתפקידי לחימה ממש , אלא רק לתפקידי סיור ומודיעין . לפיכך יש לומר , שהכתוב מכוון למפקדי המרכבות , היינו : לרומי הקשת , שהיו בגוף המרכבה , בנוסף על הרכב הנוהג בסוסים . לפי הצעה זו , זהה פחדו של שאול מפני "המורים

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא