|
|
עמוד:12
" קבוצה של עובדים פסעה במסדרונות של קומת ההנהלה במפעל גדול . בחולפם ליד דלת המנהל הכללי , חשו בסירחון כה עז , שהיה להם קשה לשאתו . הם פרצו לחדרו של המנכ"ל ונתקלו בגווייתו המצחינה , שהיתה מונחת שם ימים מספר , ונרקבה " ... כך , בלצון מושחז עד אבסורד , מתאר אחד מחוקרי הניהול את הדימויים והפנטסיות לגבי מנהלים מוכשרים : המנהל המוצלח הוא אותו אדם שבנה מערכת ארגונית העובדת בתיאום ובהרמוניה ; "הכל דופק , " עד כדי יצירת מצב שבו אין היעדרו של המנהל מורגשת אלא כאשר גווייתו מתחילה להרקיב . סוג כזה של דימויים איפיין שנים רבות את הספרות האקדמית שעסקה בניהול , ספרות שהוגדרה על ידי חוקר הניהול הידוע מינצברג כספרות "נורמטיבית . " ארגונים תוארו בספרות זו באמצעות דימויים , כגון "תזמורת" ( הלומדת בסופו של דבר , באמצעות המנהל המוכשר , לנגן לבד , < מכונות משוכללות משופעות במנגנוני בקרה עצמית וכיוצא באלה תיאורים הנגזרים מהם , תיאורים של מנהלים העסוקים בעניינים עקרוניים ואסטרטגיים , וכל השאר מתנהל ביומיום כמו מכונה משומנת - בזכות כשרונם ויכולתם של המנהלים . המציאות היא שונה , כמובן , ועל כך מעידים נסיונם של מנהלים רבים וכן מחקרים חדשים שנערכו בשני העשורים האחרונים . אתחיל בסיפור אישי קצר , שימחיש את הבעייתיות של נקודת המוצא שתוארה בספרות הניהולית הנורמטיבית . מנהל מפעל בטחוני , שעבדתי עימו כיועץ , התבקש בתקופה מסוימת לייצר הרבה מעבר למכסה הרגילה . המנהל , איש לבבי , אבהי ומקובל , שנמנה עם מקימי המפעל , אסף את העובדים בחדר האוכל , הסביר להם את הנסיבות והרקע לדרישת הייצור המוגבר וביקשם לשנס מותניים ולעבוד עד שעות הערב המאוחרות , כפי "שאנחנו יודעים כאשר נדרשות מאיתנו משימות חשובות " ... אכן , העובדים נרתמו למשימה ועבדו שעות ארוכות , הרבה מעבר לשעת הסיום הרגילה של העבודה . נכונות זו הקיפה את כל העובדים , למעט עמרם , * מנהל עבודה שהיה , לכל • שם בדוי .
|
|