|
|
עמוד:12b
שהתגבשו סביב נחבאים מסויימים , כשכל סוגה מאופיינת במערכת סגורה ונוקשה למדי של כללים , במוטיבים קבועים שצפויים בה , בדרכי ביטוי מקובלות ואפילו בניבים לשוניים מסויימים שאימצה לעצמה . בצד הצורות הקלאסיות של השירים שווי - החרוז התרבו בה גם הצורות המטרופיות של " שירי - האיזור'.' להלכה ולמעשה כבר שלטה בשירה הערבית ההשקפה הדואליסטית שהבדילה בין התוכן כגופו של השיר לבין עיצובו בלשק כלבושו המקושט . כבר רווחה התפישה שהבדילה בין " עניין' הדיבור השירי לבין " תמלילף . עם התפתחות סגנון השירה אהחדש והמפליאא - סגנון הבדיע - הגיעה לשיאה גם הנטייה לאסתטיקה אורנמנטאלית והקשב , הן של יוצרי השירה והן של קהל היעד שלה , היה נתק בעיקר לקישוטיה . בכל אלה - בתכניה , בדרכי הבעתה ובחוקי הפואטיקה שלה - הולכת שירת החול העברית בספרד בעקבות השירה הערבית . כבר במחצית הראשונה של המאה האחת - עשרה , שניים שלשה דורות לאחר התחלותיה המהוססות , היא הגיעה להישגים שמכל בחינה חשובה לא נפלו מהישגיהם של גדולי המשוררים הערבים . שירת החול - הלשון , הסוגות והנהצאים משוררי ספרד ופייטניה דחו את לשונם הקשה והסתומה של הפייטנים הקדומים וההולכים בעקבותיהם . הם אימצו את לשון המקרא בטהרתה , כנתינתה במקור המקודש העתיק , ללא שינויים בולטים - אף שלא נמנעו מהרחבת תחומיה בדרכים שונות , ככל שצרכי הביטוי החדשים חייבו זאת . ב"ספר העיונים והדיונימש ( עמ' 202 והלאה ) נתן משה אבן עזרא ביטוי קיצוני להשקפה שרק בנאמנות מוחלטת ללשון המקרא תחרג הצחות הנכספת של שירה צלולה ומדוייקת . הוא אף מטיף להימנע Iaw הדיבור המעורפל", לברוח מן הלשון הגסה ולרחוק מן הביטויים המוזרים . " תהא לשונך פשוטה לא צריכה פירוש ומובנה לא זקוק לדרוש", הוא מפציר במשורר המתחיל , שכן צודקים האומרים ש"הטוב בשירים מה שיחידי - הסגולה מרוצים ממנו ובני העם נהפשוטימ ) מבינים אותו"( שם , עמ' * 15 - 155 ) . בגמישות מפתיעה וכמעט ב4 משברים הסתגלה Pwsw הקתות " עתיקת הימים לעדה החדש . עד מהרה למדו המשוררים לחבר בה במשקל ובחרוז שירים על כמעט כל הנושאים שאיפיינו את הסוגות השונות של השירה הערבית . כמתחייב מתלותם בחסדי פטרונים עשירים הירבו לכתוב
|
|