|
|
עמוד:366
שנתמכה בידי פרייהייט , ראתה בעצמה תיאטרון בעל "משמעות חברתית , " האוהד את המפלגה הקומוניסטית . במחצית שנות ה , 30– תקופת גיאות לתיאטרון השמאלי , היתה "ארטעף" מציגה בברודוויי לצד קבוצות שמאל כלליות , כגון "איגוד התיאטרון , " "הגילדה של התיאטרון" ו"תיאטרון הקבוצה . " בין הדמויות הבולטות של תיאטרון הקבוצה היו סטלה ולותר אדלר ויוסף בולוף , שהיו קשורים גם בתיאטרון היידיש . גם אחרים חצו הלוך ושוב את קווי השפה . עמם נמנו השחקנים בן–עמי ופול מוני ( מוני וייסנפרוינד ) והשחקנית מולי פיקון . מחזות יידיש תורגמו לאנגלית . גילדת התיאטרון הפיקה באנגלית את האוצר של פינסקי בשנת 1920 לפני שהוצג לראשונה ביידיש . חרף התמעטות מספרם של צרכני תרבות היידיש , נותר בתקופה שבין המלחמות ציבור גדול למדי שיכול לקיים קבוצה מרשימה של אינטלקטואלים ואמנים יוצרים , שצמצמו את הפער בין היהודי לאמריקני , ועשו זאת ביידיש . יהודי הדור השני להגירה עברו במישרין לבימה האמריקנית . רבים מהם נמשכו לקבוצות אוונגרד שמאליות . קליפורד אודטס , שגדל בברונקס , כתב שלושה ממחזותיהן , שהמשבר הכלכלי הגדול שימש להם רקע , והם הוצגו בתיאטרון הקבוצה בשנה שאחרי מעברה של " ארטעף" לברודוויי . הקיצו ורננו ( כך נקרא המחזה כשהוצג בארץ ) עסק במתחים שבתוך משפחה יהודית בניו יורק שנתרוששה והוא נכתב באנגלית בעלת מבטא יידישי . ( המחזה הוצג לאחר מכן גם ביידיש ( . "האופרה הפרולטרית" של מארק בליצשטיין , העריסה תתנודד , הועלתה בהצגת בכורה בשנת . 1937 ( בליצשטיין למד הלחנה אצל נאדיה בולנז'ה בפריז ואצל ארנולד שנברג בברלין ( . אך , בכל אופן , עמוד התווך של ברודוויי היה תמיד התיאטרון המסחרי והמחזמר . בספקו בידור טהור , נעשה המחזמר במיוחד לאמצעי שהביא למספר ניכר של יהודים , בני ובנות מהגרים , תהילה כמלחינים ומלחינות , שחקנים ושחקניות ומפיקים ומפיקות . להסברתה של תופעה זו נדרש יותר מן הנטייה היהודית לאמנויות להמונים . ( היו שהציעו את הסברה שמבצעים ויזמים יהודיים יצירתו הידועה ביותר של המלחין ג'ורג גרשווין , שהיוותה ציון דרך בתולדות המוזיקה האמריקנית , היא האופרה העממית "פורגי ובס . " בתמונה : בול שהנפיקה הרפובליקה של איי קומורו לזכר ג'ורג גרשווין
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|