|
|
עמוד:13
בדעת בריטניה לקיים את הצהרת בלפור הלכה למעשה , הואיל ואינה מעוניינת לראות רוב יהודי בארץ ישראל . זאת ועוד : יש להניח , כי בריטניה תיאלץ לעזוב את ארץ ישראל תוך שנים ספורות , וכדי לקדם את ענייננו עלינו להסכין עם האפשרות ולהשלים עם הרעיון , כי לא תיכון מדינה עצמאית עברית אלא בחלק מארץ ישראל . סיומה הפוליטי של המלחמה בא לידי ביטוי כעבור כשנה ומחצה , בהסכמי שביחת הנשק אשר נחתמו בין ישראל לבין ארבע משכנותיה הקרובות : ההסכם הראשון נחתם בין ישראל ומצרים , ב 24 בפברואר ; 1949 השני - בין ישראל ולבנון , ב 23 במרס ; 1949 הסכם שביחת הנשק השלישי נחתם בין ישראל וממלכת ירדן ההאשמית , ב 3 באפריל , 1949 והרביעי - בין ישראל והרפובליקה הסורית , ב 20 ביולי . 1949 ובאשר לתחום הצבאי - הקרבות עצמם פרצו ממש למחרת החלטת האו"ם , דהיינו ב 30 בנובמבר . 1947 הם נפתחו - וזאת יש לזכור ולהדגיש - ביוזמה ערבית , ולא ביוזמתו של היישוב היהודי . במארב שהציבו ערבים פלשתיניים על הכביש ממזרח לפחח תקווה , סמוך לנחלים של ימינו , נהרגו ששה נוסעים בשני אוטובוסים של " אגד , " האחד מחדרה והשני מנתניה , שעשו דרכם לירושלים ; באותו יום נורה ונהרג גם יהודי אחד ביפו . קץ המלחמה מבחינה צבאית קדם לסיומה הפוליטי , וניתן לציינו במבצע "עובדה , " אשר נסתיים ב 10 במרס . 1949 במבצע זה שחררו כוחותינו - אשר באותה תקופה נודעו בבר כ"צבא הגנה לישראל" - את אילת ואת הנגב הדרומי - שטחים שהוקצו ממילא למדינת היהודים על פי החלטת האו"ם , וכן את דרום מדבר יהודה ואת עין גדי . מדובר , אפוא , בלחימה שנתפרסה על פני שנה , שלושה חודשים ועשרה ימים . לכינויים אחדים זכתה המלחמה בה אנו עוסקים . אות הקוממיות , שהוענק למי שנטלו חלק במלחמה , משמר אח הכינוי " מלחמת הקוממיות . " ואולם , סבור אני בי זקיפות הקומה והגאווה - תבונות הנוגדות את האופי הגלותי ועולות בקנה אחד עם המושג " קוממיות" - שזורות בתולדותיו של כוח המגן העברי בארץ ישראל מאז ראשיתו : גם אנשי "השומר" לחמו קוממיות , וכמותם חברי הארגונים השונים שלחמו כנגד הערבים וכנגד הבריטים ,
|
|