|
|
עמוד:10
10 נועם תירוש שמחת תורה, דווקא זיכרון הקרע הפנים-ישראלי הפך דהוי ומעומם, אל מול זוועות הטבח בעוטף עזה ואימת המלחמה ששוטפת אותנו בצחנתה הארורה מאז . נכון, החברה הישראלית היא חברה משוסעת, וגם הדי האזעקות, ההפצצות וצרחות האימה לא באמת גוברים על רעשי הפירוד . אך נדמה שיש בכוחו של זיכרון הטבח לאחד מחדש את הקרע . שוב אנו חווים פשע נגד האנושות שבוצע בגופם של יהודים, שוב עלינו להתמודד עם אירוע שייכנס מיד לספר הדברים של האומה הישראלית ויהפוך בתהליך ארוך ועצוב לאירוע שאותו יש לזכור, ״לזכור ולעולם לא לשכוח״ . שוב אסון קולקטיבי גדול ישוב ויחבר בין חלקי הישראליות המפורדת . הזיכרון הישראלי תמיד הורכב מתמהיל של שואה ותקומה, גלות וקוממיות . והנה, אחרי שבעים שנות קוממיות המעגל נפתח מחדש . שואה גדולה שוב התרגשה עלינו . האם נדע גם הפעם לעמוד מולה ? פעם נדמה היה שזיכרון העבר הוא הדבק היחיד שעוד מצליח לחבר בין חלקי האומה הרופפים . בהמשך חשבנו שאפילו העבר כבר לא עומד לשירותנו בעוד האומה נקרעת בין קבוצות שונות שהחוט המקשר ביניהן ניתק . והנה פרץ ההווה המדמם להצלתנו . החוט שנפרם התאחה מחדש ושוב נוכל לשבת יחד מול מדורת הסבל, השכול והעצב . אז דווקא בזמן כזה לדבר על חשיבותה של שכחה ? שלא כמו בעבר, רגעי האימה של שבעה באוקטובר צולמו והוקלטו על ידי מבצעי הזוועות . חלקם אף שודרו בשידור חי ברשתות חברתיות שונות . אם פעם רוצחים ניסו לטשטש את עקבותיהם, מחבלי החמאס שטבחו ללא אבחנה ביקשו להשאיר בעולם זכר למעשיהם . אולי הם ידעו שבעידן הדיגיטלי סרטוני הזוועות שצילמו יוכלו להישאר זמינים לנצח . רגעי האימה ימשיכו להתקיים במרחק לחיצת כפתור אחת מאיתנו . וכך זיכרון הטבח של שבעה באוקטובר עשוי ללוות את חיינו לעד . התיעוד האובססיבי של מחול הרצח שביצעו מחבלי החמאס עשוי לשוב ולהרעיד את
|
|