|
|
עמוד:9
ניסן שור 8 היא בראה את עצמה מחדש בתוך מרחב אוטופי שנעדרים ממנו סממנים לאומיים ולאומניים, ונותרים אך ורק היסודות שחוגגים את התשוקה לחיים . במקום הזה הנחתי גם אני בצד את הערכים שעל פיהם גדלתי והתחנכתי, ונולדתי בדמות חדשה, של מי שאינו חושש להתמסר לריגושים, זמניים ככל שיהיו . הקריירה שלי כבליין, כרקדן, שינתה אותי מהיסוד . הסרתי מעצמי את החלודה, והתחלתי לנענע את הגוף, לשקשק, לטלטל, לענטז, לקפצץ, לאבד את העשתונות בתוך המוזיקה, פטור מהסייגים שהטילה עליי במשך שנים חברה נוקשה ומאופקת . על רחבת הריקודים חשתי, לראשונה בחיי, חופשי ומשוחרר לחלוטין . התקופה המרגשת ההיא — של בליינות פרועה, חסרת עכבות — העניקה לי את ההשראה לכתוב ספר זה . חשתי סקרנות לתור אחר השורשים של תרבות המועדונים הישראלית, לחקור את מקורותיה ולהבין כיצד התפתחה על רקע האקלים הפוליטי והחברתי המשתנה של מדינת ישראל מיום היווסדה . עד מהרה גיליתי כי תרבות המועדונים והדיסקוטקים נדחקה הצדה מההיסטוריה המקומית . היא סבלה מהתעלמות ומיחס חשדני, ונדונה להיות נוכחת – נפקדת בתודעה הקולקטיבית . סיפורה השלם מעולם לא סופר ומעולם לא נחקר . זוהי עובדה גלויה . הממסד הציוני וגרורותיו באקדמיה ובעיתונות סירבו מאז ומתמיד לקבל אל חיקם את בלייני המועדונים והדיסקוטקים . בהדוניזם שלהם, במרדף אחד חדוות ושמחת החיים, נחשבו אלה למוקצים, זרים לחזון הסוציאליסטי של החברה העובדת, היצרנית, כפי שנהגה במוחם של מנהיגי הציונות וממשיכי דרכם . בסגנון החיים שלהם ייצגו הבליינים את שהישראליות ביקשה להדחיק . אמנם רבים מהם היו אזרחים מן השורה, אך עם רדת החשכה הם עטו על עצמם כסות לילית, שהסיטה הצדה את ערכי המוסר ההגמוניים לטובת הנאה משולחת רסן, מתריסה, וריקודים מיובאים . אלה איימו על החברה המהוגנת שביקשה להגן על עצמה
|
|