|
|
עמוד:11
11 שישי בלילה, 10 . 12 נשות הטייסים ב'נעורים' עולות להסעה לבסיס בחצור למפגש עם הבעלים . מיכל, בודדה כמו חיה במלכודת, עולה איתן . נֹעם, עוד לא בן שבע, מתחנן להצטרף . מצטערים, אסור . בדירה שלהם בשיכון הטייסים, הזמן כמו עמד מלכת . לא מעט טייסים, בעיקר טייסי מילואים, ישנו בה במהלך המלחמה . רצפה דביקה . בית מלוכלך . במקרר אוכל מעופש . בכיור ערימות כלים . אחרי כמה דקות אבי מגיע . סחוט . מותש . "למה לא הבאת את נֹעם ? " הוא שואל מיד . "כי אף ילד לא בא . . . " "נֹעם זה לא אף ילד . . . " התחלה לא משהו . לא ככה דמיינה מיכל את המפגש האינטימי בעיצומה של מלחמה . ומשם זה רק מידרדר . מיכל אומרת שהיא צריכה להביא לאסתר חברתה משהו מהבית שלה . "אז בשביל מה באת בכלל ? " התשובה הדוקרת של אבי . כל המתח והעומס והתסכול והחששות והמועקה והאחריות וגורל המדינה וכורח – המציאוּת שבעולם, על כתפי הבחור הצעיר שהוא, רק בן 33 , משתחררים כמו בסיר לחץ . זאת הפרידה האחרונה שלהם . מבלי דעת . רק לעיתים נדירות אנחנו מבינים איזושהי התרחשות תוך
|
|