הקדמה

עמוד:13

עבורי, אחד הרגעים המאושרים ביותר בקריירה הפילנתרופית שלי היה היום שבו בתי הגיעה לישראל לאחר שהות קצרה באנגליה והחליטה להצטרף אלי . בהתחלה היא עסקה בפרויקטים קטנים יחסית משלה ולמדה כך את רזי הפילנתרופיה בישראל ובהדרגה נעשתה מעורבת יותר ויותר ביוזמות ובפרויקטים אחרים . במשך כל התקופה הזאת הרגשתי סינרגיה בלתי ‑ רגילה בינינו . כיום אירינה היא נשיאת קרן נדב וחברת מועצת המנהלים של אנו ‑ מוזיאון העם היהודי, שהוא פרויקט הדגל של קרן נדב . בעיני, כך היא ממשיכה בדרכי בצורה הטובה ביותר . לתחושתי, היא ירשה את ייעודי . במשך כל השנים הללו בישראל, שבהן היינו שנינו מעורבים בעשייה פילנתרופית, גם למדנו על השורשים של משפחתנו . בעזרת היסטוריונים ישראלים בעלי שם הצלחנו להתחקות אחר שורשי המשפחה עד לסוף המאה ה ‑ 18 ! ההכרה של אדם שהוא משתייך למשפחה גדולה וההתוודעות לשמותיהם של מאות בני משפחה, קרובים ורחוקים, משנות דרמטית את תפיסתו לגבי מקומו ותפקידו בעולם . לא רק שהוא עומד על ייחודו ועל ייחודם של משפחתו ושל עמו, אלא הוא גם תופס את ייחודם של אנשים אחרים, של משפחתם ושל עמם . אני סבור שזה מה שקרה לאירינה . אחרי הכול, איננו מחפשים רק הגדרות חדשות לזהות שלנו אלא גם ערכים חדשים . אירינה עברה כברת דרך בחיפוש אחר זהותה, ובמהלך המסע שלה גילתה בתוכה חוזק פנימי וידע שהיא מבקשת לשתף בו את העולם . התוצאה היא ספר ראשון פרי עטה, "כוחה של זהות : העוצמה לדעת מי אנחנו" . היא מציעה בו כלים לגיבוש זהות רבת ‑ פנים, הקדמה  13

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא