|
|
עמוד:11
במכתב שאבא כתב ב - 30 בנובמבר 1944 להוריו שברחו לארץ לפני המלחמה הוא כותב : "אני רוצה להודיע לכם שאני חי ובריא, קשה לי לתאר בפניכם את הסבל הנוראי שעברנו תחת כיבוש החיה הגרמנית . זיגריד וברטי כבר לא בחיים . הפכתי לפרטיזן, נלחמתי בקרבות, ונקמתי כך את מותם של אלו האהובים עלי באמצעות רובה ורימון . אחרי כן הייתי רופא ראשי בבית החולים של הפרטיזנים . היום יש לי שתי מדליות ואני מנהל בית חולים בנובויילניה, מקום יפהפה, לא רחוק מברנוביץ, אבל הזיכרון של זיגריד ושל הבן הקטן שאותו אהבתי יותר מחיי נשאר פצע פתוח" . אפשר להבין איך הפנמתי מלידה שאני צריכה להיות רופאה, זה עניין של חיים או מוות . הפצע הפתוח הזה עדיין מדמם אצלי . לאורך כל שנות עבודתי נלחמתי ונלחמתי עד אין קץ על כל חולה, תפסתי את התפקיד שלי כמצילה, נקודה . אין כל אפשרות אחרת . ההורים שלי עברו את הגיהינום שעברו, ואני באתי לעולם כדי להציל חיים, לא כדי להרים ידיים . ועכשיו הגיעה עלינו הקורונה הזו, שבה העבודה שלי זכתה להכרה לאומית ובינלאומית ולניצחון . כל חיי התחריתי עם מתים, איך אפשר ? הרי תמיד הם ינצחו . אפילו הבובה הראשונה שלי היתה הבן של אמא שלי, והוא הולבש כל כך יפה וקיבל יחס כזה מועדף ‑ לקח לי זמן לקלוט את זה . כן, אני מתחרה עם מתים, אני קבצנית של אהבה ‑ אבל אני רופאה וחוקרת, מצילה חיים, ויש לכך משמעות אדירה בחיי . גליה רהב-רקובר 11
|
|