|
|
עמוד:10
בבוקר שלאחר האסון, בפברואר ,1997 קראתי לחברותי ולחברי בצפון לדרוש ממקבלי ההחלטות לבחון מחדש את הקונספציה, שלפיה להגן על ישראל אפשר אך ורק מתוך לבנון . בתחילת הדרך התלבטנו אם נציג את עצמנו כתנועה גלילית או כתנועת מחאה של אמהות לחיילים, אבל דבר אחד היה ברור ‑ עלינו לקום ולעשות משהו . בחרנו בשם הסמלי "ארבע אמהות ‑ לצאת בשלום מלבנון", אף על פי שלא היינו רק ארבע ולא רק אמהות, אלא משפחות רבות, צעירות וצעירים, שחוו את המלחמה . האם בזכות ה"מותג", המזוהה כיום עם היציאה מלבנון, סחפנו את כל הארץ ? או שבזכות ההתמדה והנחישות שהפגנו, הארגון היעיל וההתמקדות במשימה, נוצר ה"מותג" והושגה המטרה ? כך או אחרת, למדנו שכדי להשפיע עלינו למשוך את תשומת הלב של התקשורת ושל הציבור והבנו שנצטרך ליצור עניין בנו ובמסר שלנו בלי שנהפוך לקוריוז אימהי מזדמן . "הבטחתם לעשות בשבילנו הכול להפוך אויב לאוהב . . . " כדי שנצליח לממש את הבטחתנו חיפשנו דרך לפרוץ את הקיבעון של מקבלי ההחלטות . ניסינו להבין מה יגרום להם להפסיק לשלוח את חיילינו להסתבך בלבנון, בתירוצים השגרתיים של "אין מה לעשות" ו"אין עם מי לדבר" . גם כשהצגנו לפניהם עובדות מוצקות, שהוכיחו כי תפיסת הביטחון בצפון שגויה, השתיקו אותנו בביטול, באמירות דוגמת : "איך אתן מעיזות ? " ו"מה אתן מבינות ? " לא שיערנו שנותקף מדי יום בצורה בוטה ושנאמנותנו למדינה תועמד בספק . הרי חיינו בקו האש וחינכנו את בנינו לתרום למדינה, להילחם למענה ואף להתנדב ליחידות המובחרות . לתומנו חשבנו שאם ננפנף בתעודות ההצטיינות שלהם בשדה הקרב נוכיח את הפטריוטיות שלנו ותהיה לנו זכות דיבור . כשהתרחבנו והיינו לתנועה עממית, נשמרנו מפני כל תיוג מפלגתי ועודדנו את הצטרפותם של אנשים בעלי אוריינטציה מגדרית ופוליטית שונה משלנו . התעקשנו להוביל מחאה חוקית ללא אלימות, תוך שמירה על ערכי הדמוקרטיה . לא ידענו אם מחאה שאינה מתלהמת תשכנע את חברי 10 אמא, יצאתי מלבנון !
|
|