|
|
עמוד:10
10 עידן צבעוני אותו לאופק היחסים שבין הטקסט הקדוש למרחב ( הגוף ) הקדוש, כפי שהיהדות לדורותיה דרשה במה שאפשר לדמות לריקוד ארוטי בנוסח האהבה החצרונית שאותו ניהלה עם המרחב, או לחלופין כפי שהציונות ניהלה בשיבתה לציון בזכות הדיסציפלינה ההיסטורית- ארכיאולוגית, בתיווך הגוף המחוּלן של ישו הפרוטסטנטי של קאנט, שקידם את "הדת בגבולות התבונה" כאופק של קיום סביר . פרק ,1 שעוסק בהמחזה של "מדיאה" ו"אדיפוס בקולונוס" על ידי אנסמבל "אורקל", מוקדש לשאלת הקול האורקלי הסתום ( אפקט הנבואה בעולם העתיק ) אשר מופנה לאדם ההלני ( אינטרפלציה ) . הקול הזה נשלח גם לעברנו, קול הגובל בשתיקה-למחצה אשר לו ממד מצמית ומשחרר כאחד ; לקול הזה עשוי להיות מעמד טוטליטרי, אבל בה בעת הוא מפיח חיים בתרבות בשל אי היכולת / ההיתכנות שלא להיענות ולשמוע את קולם של העתיקים מבעד לקורפוסים הקדומים שמידפקים על דלתנו . זהו הקול "הנשמע הבלתי נשמע" הבוקע מ"סיני" של היהודים, יאמר ליוטאר ; שיחה מוחמצת עם האבות, "סמליות שאין לנו מושג ממנה משעבדת אותנו", יאמר ולטר בנימין ; ספרייה כסוג "של מערת קסמים מלאה באלה שהלכו לעולמם", יאמר בורחס . במוקד הדיון עומדת התביעה של הנצרות לחשוב מחוץ לגופו של ישו בשדות המדע, הפילוסופיה והאמנות ; מדובר במגמות שחרור מאז העת החדשה אשר אנו גלגוליה המאוחרים שלאחר המהפכה הפרוטסטנטית, מהפכה אשר מהלכה הדיאלקטי המואץ ביחס לגופו של כריסטוס הוביל לאינסוף פיתולים של התמסרות לקול הישועי ושחרור ממנו כאחד . תולדות האמנות במערב, כך נדמה, מספרות לנו את הסיפור הזה, אבל לא פחות מכך זה תקף גם ביחס לניוטון כמדען נוצרי של האטמוספרה החדשה שהתגלתה, שכובלת את האדם לאדמה, ניוטון שמבקש להתיר עבורנו את הקשר הגורדי מימי הביניים בין "ספר הטבע" ל"ספר הקדוש" .
|
|