|
|
עמוד:10
10 | ביבי : סיפור חיי בכל הפתחים של המטוס . עם קבלת סימן מוסכם, נסתער פנימה דרכם, נחסל את המחבלים ונשחרר את בני הערובה . על כל אחת מהכניסות הופקד מפקד צוות מהיחידה, שיהיה אחראי על הפריצה מהפתח שלו . כמפקד צוות בכיר הוטל עליי להסתער יחד עם שני לוחמים דרך דלת היציאה על אחת מכנפי המטוס . בזמן ההכנות ניגש אליי לפתע אחי הבכור, יוני, גם הוא קצין בסיירת מטכ"ל, שכבר לא היה מפקד צוות אלא בעל תפקיד בכיר יותר . בעבר, כקצין בצנחנים, הוא הספיק להילחם במלחמת ששת הימים ובקרבות נוספים ונודע כלוחם נועז . הוא היה מבוגר ממני בשלוש שנים ובכיר ממני בדרגה ובתפקיד . "גם אני נכנס", אמר יוני . "יש לי ניסיון קרבי יותר מלכל אחד אחר ביחידה" . זה נכון, חשבתי, אבל לא רלוונטי . הפקודות בצה"ל, שלא לדבר על השכל הישר, הכתיבו שאחים אינם משתתפים יחדיו באותו מבצע, לא כל שכן במבצע מסוכן כמו זה, עם מספר זעום של לוחמים ובמרחב מוגבל כל-כך . "לא תוכל להשתתף", אמרתי לו, "מפני שאני בפנים ! " "אז אחליף אותך", הוא ענה . "אתה לא יכול להחליף אותי . אלה החיילים שלי", התרעמתי . "אז ניכנס שנינו", הוא התעקש . "יוני, על מה אתה מדבר ? " השבתי כמוצא אחרון . "מה אם יקרה לשנינו משהו ? תחשוב על אבא ואמא" . את תשובתו לא אשכח לעולם . "ביבי", הוא אמר, בהדגישו כל מילה, "החיים שלי הם שלי והמוות שלי הוא שלי" . הוכיתי בהלם . תשע שנים קודם לכן, כשהיה בן 17 , כתב יוני לידידה : "המוות אינו מפחיד אותי . אינני מפחד מהמוות, משום שאינני מייחס ערך לחיים ללא מטרה . ואם יהיה עליי להקריב את חיי כדי להשיג את מטרתם, אעשה זאת ברצון" . אמנם קראתי את המכתב הזה רק אחרי שיוני נפל, אבל בשדה התעופה בן-גוריון חשתי אצלו את אותה נחישות . "אני לא עוזב, ואתה לא נכנס ! " אמרתי לו לאחר שעיכלתי את דבריו . מתוך אי-הסכמה, פנינו למפקד היחידה אהוד ברק . הוא פסק לטובתי . חזרתי והצטרפתי לאנשיי, לקראת ההסתערות . סרטון של צה"ל שצולם אז בנמל התעופה מראה את יוני, זועף, פוסע הלוך ושוב כארי בסוגר . בזמן שהמתין בשטח ההיערכות יחד עם שר הביטחון משה דיין, שר התחבורה שמעון פרס ואחרים, עלִינו — 16 ה"מכונאים" — על "רכבת" של קרוניות לנשיאת מזוודות שהסיעו אותנו אל המטוס החטוף . נעצרנו
|
|