|
|
עמוד:12
12 ארי קטורזה את קולם ביתר שאת . דיכאוניים, אפלים, שחורים, מהולים בצבעי סינתיסייזרים קדומים, מכונות תופים, סינקלווירים קרים וחומות גיטרות מהדהדות, הפוסט-פאנק והניו-וייב הגיעו אל העולם המערבי לקראת סוף שנות ה- 70 . בישראל הנציגים הבודדים של הגל המוזיקלי החדש ( פורטיס, הקליק ולהקות דאון-טאון תל אביב ) החלו לעסוק מפעם לפעם במעבר מהקולקטיב ליחיד, מציניות כלפי החזון הציוני עד לכדי שאיפה להתנתק ממנו, תוך כדי ביטוי של רגישויות פוסטמודרניות ולעיתים פוסט-ציוניות . ספר זה עוסק למעשה במוזיקה שליוותה את דעיכת הקונצנזוס ואת עלייתם של הריאליזם החדש, הפאנק, הפוסט-פאנק והניו-וייב . ארי קטורזה כותב על המוזיקה של להקת ג'וי דיוויז'ן ( Joy Division ) והתגלגלותה המאוחרת יותר, ניו אורדר ( New Order ) , בהקשר לשתי מסורות אינטלקטואליות שהשפיעו על סצנת הפוסט-פאנק של מנצ'סטר : סיטואציוניזם ( Situationism ) ופוסטמודרניזם . נפתלי וגנר מנתח את האופן שבו בחר עולם הספרות להציג את השפעת הפאנק על התרבות והזיכרון ההיסטורי כפי שהם משתקפים בשתי יצירות ספרות - מועדון האידיוטים ( The Rotters Club ) מאת ג'ונתן קו ( Coe ) ו ראינו לילה מאת אליס ביאלסקי . דותן בלייס חוזר אל התמורות בהתפתחות אמנות הווידיאו המוזיקלי כדי להתבונן ב- "Girls on Film" מייסודה של הלהקה הבריטית דוראן דוראן תוך דיון בסמיוטיקה, תיאוריית הגשטלט, פילוסופיה ניטשיאנית ועוד . מרב קטורזה חודרת אל עולמם של סרטי פאנק ופוסט-פאנק ועושה שימוש בהגותם של פילוסופים שונים ומגוונים ( בהם לייבניץ, ברגסון, ארטו ודלז ) , ובעיקר בהגדרות הסדרים של ז'אק לאקאן, כדי להסביר את הקשר הטראומתי שבין הפאנק לבין ההלם של ה"ממשי" . ארנון פלטי וארי קטורזה עושים שימוש בניתוח מוזיקלי כדי לדון במקומם של הבלוז ושל סגנונות המוזיקה השחורים רגאיי F-ו אנק במוזיקת הפוסט-פאנק והניו-וייב, שדומה שלפחות באופן סטריאוטיפי שאפה למחוק את המסורות הוותיקות של הרוק בפרט
|
|