|
|
עמוד:13
"התרת נדרים" — הקדמה כללית׀ 3 1 כפי שהסברתי בנאומי, גם לקורא מגיע הסבר . . . גדלתי במשפחה דתית בת ארבעה ילדים בירושלים . אמי, שהבחינה שאני מתעניין בקריאה ורותם את רויטל, אחותי הבכורה, הגדולה ממני בכשנתיים, כדי "ליישר קו" עם כל מה שהיא לומדת בבית הספר, טרחה מיד לרשום אותי כמנוי לספרייה בבית הנוער בירושלים . וכך, קצת לאחר גיל ארבע, כבר קראתי באופן שוטף . לאבי ייבדל לחיים היה חשוב שתהיה לנו אמא בבית "במשרה מלאה", שתהיה קשובה לצרכינו . במעלה השנים הבנתי שהיה זה מעין הסכם ביניהם עם נישואיהם . אבי עבד סביב השעון ואמי היתה פנויה להשקיע בנו ובחינוך שלנו בכל שעות היממה . חוץ מאבחונים, כנהוג, לא שותפתי בדיונים החינוכיים לגבי, אך מצאתי את עצמי בכיתה א' פטור משיעורי בית ( בתנאי שאיש לא ידע על כך ולא אשוויץ בפני חברי ) . במקומם, הייתי מקבל מהמורה פתק קטן ובו רשימה של חוברות ללימוד עצמי במתמטיקה, תנ"ך ומדעים . אמי רכשה את החוברות ולאחר שמילאתי אותן היה עלי להעבירן לביתה של המורה ( לא חלילה לבית הספר ) . איש לא החליט עבורי במה להתמקד ; על פי סקרנותי האישית קבעתי את קצב ההתקדמות בכל תחום . לא פעם ניצלתי את היעדרות הורי מהבית מפאת חתונה או אירוע אחר, כדי ללמוד עד חצות הלילה ויותר . כששמעתי את צעדיהם במדרגות מיד התגנבתי בחזרה למיטה, מעמיד פני ישן . דודַי כינו אותי מגיל צעיר "פרופסור", כינוי שעליו מחיתי בתוקף ( לילד בן חמש זה נשמע כמו כינוי גנאי וכיום, לצערי, גם לחלק מהמבוגרים ) — אך מאמי מעולם לא שמעתי מה אני אמור להיות . תמיד הייתי אני המתעניין ואמי זו המעצימה את ההתעניינות ומנגישה את ההזדמנות, אך שותקת באשר לעתיד . כשהתחלתי להתעניין במטוסים, מיד הפכתי למנוי על "בטאון חיל האוויר" . עד מהרה כל תקרת חדרי כוסתה בדגמים של מטוסי חיל האוויר לדורותיהם תלויים בפוזה מתאימה, דגמים מקרטון שדרשו שעות רבות של גזירה, עיגול והדבקה מדויקים . כשגיליתי
|
|