|
|
עמוד:9
לכסות בשקוף 9 האנשים מסביב עומדים מעליי ואומרים לי, "תקומי, שום דבר לא קרה", ואני תופסת את האצבע ואומרת להם, "אבל תסתכלו, נשברה לי האצבע, אין לי אצבע", והם מסתכלים ואומרים לי "שום דבר לא קרה לך, אין לך כלום", ואני מנסה לשכנע אותם בכל כוחותיי ש"אין לי אצבע, תראו ! ! ! " 3 [ בקול רם ] . עדי : וואו, איזה חלום . גל : כן . הקטע של הסביבה הוא מאוד חזק . "זר לא יבין זאת" היה המשפט שהדהד בראשי במהלך המחקר, כשביקשתי לעמוד על טיבה של החוויה שתיארו הנשים . ביקשתי להבין מיהו הזר, ומה אינו מבין . ה"זר" הוא הרופאים אשר מתקשים למצוא סיבה לכאב ולעייפות או להציע לנשים מרפא או הקלה . ה"זר" הם קרובי המשפחה והחברים הקרובים, שמתקשים להבין את הכאב ואת העייפות, שאינם ניכרים כלפי חוץ ואינם מקבלים הסבר מתקבל על הדעת מהרופאים . לעתים תוהים כיצד ייתכן שהם משבשים ואף משביתים את חייהן של הנשים . מאשימים את הנשים שהן "ממציאות" או "מדמיינות" ומצפים מהן להמשיך בחייהן כרגיל . ה"זר" הוא הבוס בעבודה, המפקדת בצבא, הרופא בקופת חולים או הפקיד במוסד לביטוח לאומי המסרבים להכיר בתחושות הגוף באופן רשמי ומונעים מהנשים הללו תמיכה ממסדית שתאפשר להן להמשיך להתקיים ולהיות פעילות גם במגבלות המצב הגופני . ה"זר" הוא גם אני עצמי, הכותבת עבודה מחקרית, ואחרים כמוני, אשר מתעניינים במה שהן חוות, אך בערבו של יום מותירים אותן בהתמודדות היומיומית עם הכאב והעייפות, בבדידות ולעתים אף בחוסר האונים . לפרקי זמן ה"זר" הוא אף הנשים עצמן, הזרות לגופן שלהן . אותו הגוף שהן אינן מכירות כתמול-שלשום, הגוף שעמד לרשותן בעבר וקרס מעייפות וכאב . לעתים הפער הזה היה נראה לי כבליל של שפות, ולעתים כהקבלה של שפות, שכמו אינן נפגשות . השפה של הגוף הפיזי החווה כאב ועייפות, ושפתם של מי שמתבוננים בו מבחוץ ומבקשים לתת לו שם, הסבר ופרשנות . אני מבקשת להקשיב לשפות השונות ולפרש באמצעותן את חוויית הניכור שתיארו בפניי הנשים .
|
|