|
|
עמוד:8
עדי פינקלשטיין 8 תוך כדי כך שהיא מוחה על בורות ועל אטימות בחברה הסובבת אותה, ובעיקר על עמדתם של הרופאים שאינם מאמינים לכאב שהיא חווה בגופה . במרכזו של הספר עומדת ההתנסות של נשים הסובלות מכאב ו / או 2 הממסד הרפואי נתן למצבים גופניים אלו את השמות עייפות ממושכים . "פיברומיאלגיה" ( Fibromyalgia ) ו"תשישות כרונית" ( Chronic Fatigue Syndrome ) , בהתאמה . לא בכדי בחרתי לא להשתמש בשם "מחלות" אלא "מצבים גופניים" . אין בכוונתי לערער על סבלם של החולים . בכוונתי לרמוז כי ההגדרה "מחלה" והשם הניתן למצבים גופניים הם מעשה ידי אדם . הם חלק מתרבות, הם משקפים נורמות, ערכים, סטריאוטיפים, דעות קדומות ואף אינטרסים פוליטיים, כלכליים, חברתיים ואחרים . הם בעלי כוח להשפיע ולעצב עולמות . דבריה של עדינה דווקא בסיום הריאיון לא היו יוצאי דופן בקרב הנשים והגברים שראיינתי, והם מבטאים את אחד המוקדים המרכזיים - אם לא המרכזי ביותר - בהתנסות שלהם . הסבל הגופני שלהם, שאינו מאובחן במסגרת בדיקות רפואיות מקובלות, אינו זוכה ללגיטימציה רפואית ולהכרה ציבורית . כפי שתיארו זאת בפניי הנשים שראיינתי, לעמימות הרפואית בנוגע למצבן הגופני יש משמעות בהיבטים רבים בחייהן . השאלה שעניינה אותי הייתה כיצד הן מפרשות עמימות זו ואיזו משמעות הן נותנות לה . ניתן לומר שהחוויה שעולה מדבריהן היא בעיקרה של חשדנות המופנית כלפיהן - ניכור וזרות . "אלו מחלות בעייתיות", אומרים להן הרופאים, "את נראית נהדר", הן שומעות מקרובי המשפחה ומהחברים . משפטים אלו ודומים להם, כמו "זה בראש שלך" או "אין מחלה כזו", ממחישים את הפער שהן מתארות, בין הכאב הפיזי והעייפות שהן חוות בגופן ובין הדרך שבה מתנהל השיח איתן ועליהן עם הסובבים אותן, שאינם רואים את הכאב ואת העייפות . "תאמינו לי ותעזרו לי להאמין לעצמי", כך מסכמת זאת גל, לאחר שהיא משתפת אותי בחלום שחלמה בתקופה הראשונה למחלתה : גל : אני זוכרת שבחלום אני נופלת מאיזה מקום, אני לא יודעת מאיפה, נופלת לתוך משהו שנראה כמו פיר של מעלית, משהו שנראה כמו בור בטון . אני נופלת ואני זוכרת שאני פוגעת בקרקע, ואני שוכבת על הרצפה ו . . . זה קצת מצחיק, ואני מסתכלת ורואה ששום דבר לא נשבר, ששום דבר לא קרה לי, ואז אני מסתכלת על היד ואין לי אצבע, חסרה לי הזרת . חסרה לי הזרת, ולא יורד דם, הכול נורא נקי ונורא . . . אני גם לא זוכרת איזשהו כאב נוראי, אבל אני זוכרת שאין לי אצבע, ואז אני זוכרת את
|
|