|
|
עמוד:11
11 ושוב להיפגש עם הצלילים הרגעים המשמעותיים בחיי : האומץ ) נכון יותר, החוצפה ( שהפגנתי והתממשות הבקשה שלי הוכיחו לי שאני יודעת מה אני רוצה, יודעת להיות החלטית ולבקש את מה שחשבתי שיתרום הן לי והן לחיילים בבסיס ) ומה זה אם לא חוצפה ? ( ויודעת מה יכול להסב לי ולאחרים סיפוק והנאה . בסיום הקורס נשלחתי לשרת בבסיס על יד צפת, שם לא היה פסנתר, אבל בארבעת החודשים האחרונים לשירותי הצבאי חזרתי להדריך בבסיס שבו למדתי, ושם יכולתי שוב להתאמן בפסנתר . המפגש הראשון שלי עם תרפיה במוזיקה היה בשנת ,1971 עם השחרור מהצבא . התקבלתי לעבודה כעוזרת פדגוגית בבית ספר לילדים הסובלים משיתוק מוחין — בית הספר און בתל אביב . במקום עבדו שני מטפלים במוזיקה ) יגאל גליקסמן ואחריו ניצה סימון ( . ראיתי את עבודתם והתפעמתי . בהסכמת מנהלת בית הספר ובעידודה החלטתי לנסות גם אני לנגן ולראות כיצד הנגינה שלי עשויה להשפיע . ליוויתי בנגינה בפסנתר ) שהיה במסדרון בית הספר ( ילדים שהתקשו ללכת, וראיתי שלכמה ילדים היה קל יותר ללכת כשניגנתי להם, ושהנגינה העלתה חיוך על שפתותיהם . החלטתי שזה יהיה המקצוע שלי . את התואר הראשון עשיתי בחינוך מיוחד ובקרימינולוגיה באוניברסיטת בר אילן . את העבודה המעשית בחינוך מיוחד עשיתי בבית ספר ברושים לילדים עם בעיות התנהגות ובבית ספר ניב לילדים חירשים . הכנסתי את המוזיקה לעבודה עם שתי האוכלוסיות . המוזיקה עזרה לכמה מהילדים, אבל גם הייתה עוגן מרגיע בשבילי ברגעים הקשים שחוויתי בהתמודדות עם ילדים עם בעיות התנהגות . בבית ספר ניב גיליתי לראשונה שילדים חירשים "שומעים" מוזיקה — מרגישים את הוויברציות ובייחוד מגיבים לקצב, ובשיעורים שלי אתם שיחקנו הרבה במשחקי קצב . בשנת ,1975 עם סיום לימודי התואר הראשון בחינוך מיוחד ובקרימינולוגיה, נסעתי לארצות הברית, ושם השלמתי לימודי
|
|