אחריות חברתית של תאגידים: הדור הבא

עמוד:8

8 רונית דוניץ-קידר, עופר סיטבון לא . על פי גישה זו, תאגידים הם שחקנים כלכליים שתכליתם למקסם את עושרם של בעלי המניות, מקסום שלאורך זמן ישרת גם את האינטרס החברתי כיוון שיוביל ליצירת מקומות עבודה, לתשלום מס ולמחירים תחרותיים . גישה זו מצדדת באסדרה עצמית של התאגידים, ומתייחסת בחשדנות למעורבות ולוויסות ציבוריים של פעולתם . על פי גישה זו, על המדינה להתערב באופן מינימלי בפעילות התאגידים כדי לאפשר להם להשיא את רווחיהם . על דיני התאגידים להתמקד אפוא בניהול הפנימי של התאגיד, ולכן שאלת האחריות כלפי "מחזיקי עניין" או "קהלים" ( stakeholders ) אחרים אינה מעניינו של התאגיד . ה"החצנות" - ההשפעות השליליות על צדדים שלישיים לא מעורבים שהתאגיד גורם להן - צריכות להיות מטופלות באמצעות אסדרה חיצונית לדיני התאגידים ( דיני עבודה, סביבה או הגבלים עסקיים ) . הכלכלן הנודע מילטון פרידמן ביטא עמדה קיצונית בעניין זה כאשר טען שהאחריות החברתית היחידה 1 שיש לתאגידים היא השאת רווחי בעלי המניות שלהם . מאידך גיסא סוציולוגים וכלכלנים פוליטיים ( וכן מיעוט גדל מקרב המשפטנים ) רואים בדיני התאגידים כלי מרכזי לריסון העוצמה הכלכלית של תאגידים ולפיקוח עליה באמצעות מדיניות מתערבת, שאותה מנחים שורה של ערכים חברתיים . התאגיד, ישות משפטית שיצרה המדינה ( ולכן הציבור ) , הוא שחקן חברתי ופוליטי לא פחות משהוא שחקן כלכלי, והוא משרת קבוצות רחבות של "קהלים", לבד מבעלי המניות . על פי תפיסה זו, התאגיד אינו גוף פרטי כי אם ציבורי ( במובן הרחב של מונח זה ) , ולכן קיימת הצדקה חברתית חיצונית להטיל עליו אסדרה וחובות כלפי קהלים אחרים . המצדדים בגישה זו טוענים כי דיני התאגידים לא נועדו רק לשם הגברת היעילות הכלכלית, אלא שעליהם לעסוק גם בהשלכות החברתיות של פעילות התאגיד וביחסי הכוח הכלכליים שהוא מייצר ולראות בהם אמצעים בידי המדינה לעצב ולהבנות את הכלכלה .

רסלינג


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר