|
|
עמוד:11
פתח דבר | 11 | לתולדות השירה העברית עצמה בפרק זמן זה . מה שתיארתי למעלה כמעבר מִקבילוּת לאדקווטיות בתרגום מתגלם במסלול המקביל, של השירה, במעבר משעבוד למקורות לשקיפוּת דיבורית . כשם שסונט שקספירי בתרגום מראשית המאה הקודמת מגניב את הסנה הבוער לטקסט הנוצרי כדי "לייהד" אותו ולעשותו קביל ( ראו להלן, "שירה ותרגום שירה : המסלולים המקבילים" ) , כך לשונה של השירה העברית בהשכלה ספוגה כידוע ברמזי מקורות ; וכשם שוויטמן נוסח עודד פלד או שקספיר נוסח ויזלטיר נענים במידה רבה לאנגלית ונמנעים מלהכפיף אותה ללשון המקורות, כך נתן זך או יונה וולך נוהגים בשירתם המקורית . על שני המסלולים גם יחד חל הפסוק הנפלא של צלאן : "השירה שוב אינה כופה את עצמה, היא חושפת את עצמה" . פגיעותה של שירה שחושפת את עצמה ניתנת ( כאמור במאמרי הנ"ל ) לפירושים שונים, אך במה שנוגע לתרגום — וצלאן הִרבה מאוד לתרגם שירה — הייתי מפרש אותה כך : המתרגם הטוב של היום אינו כופה את מורשתו היהודית על הטקסט, אלא חושף עצמו לתרבותו של המקור . אבל הייתי מוסיף : על השיר המתורגם, למרות החשיפה למקור, ניתן לומר שהוא גם כופה את עצמו — מבחינה זו שהוא שיר עצמאי, שיר על שיר, שיר שאולי ישלח אותנו למקור, אבל קודם כול יפעים אותנו בכוחו שלו כשיר עברי .
|
|