א . גאווה וענווה בשיר "רק על עצמי לספר ידעתי" רחל היטלטלה , כמתואר בפרק הקודם , בין ניגודים בלתי אפשריים - בין זכר עברה האריסטוקרטי לבין ההווה האפרורי שחייב הסתפקות במועט שבמועט ; בין שאיפה לגדולות לבין הכנעה וצידוק הדין . לא ייפלא אפוא שאחד "האטימונים '" הרוחניים הדומיננטיים של שירתה , אם לא הדומיננטי שבהם , הוא השילוב האוקסימורוני של גאווה וענווה והמעבר החד והמהיר מעמדה אחת להיפוכה . את התנודות הקיצוניות הללו בהלוך רוח ובעמדה רטורית אפשר למצוא ברבים שיריה , והם מבריחים אותם כבריח . דא עקא , רוב קוראיה של רחל , ובהם אחדים מפרשניה , בחרו לראות את האצטלה הצנועה והמצטנעת , המוצבת בחזית השירים , ולא נתנו דעתם לגאווה הבלתי מסותרת החבויה מאחורי המסכה , זו המאפשרת את הצניעות האמתית , הבלתי מעושה , זו שאינה נובעת מחולשה כי אם מכוחות 2 גדולים ומהערכה עצמית גבוהה . לא בכדי פתחה רחל את אחד משיריה הקצרים והטעונים במילים "זה צו הגאווה : " "זה צו הגאוה : ? מו ידי / ... נתק החוט , ז ... // הג * שר / במו ידי . / בלב שמחה - תינקת / נעוץ סכין ... זה צו הגאוה . " המשוררת הודתה בשיר זה שהיא מסוגלת להתאכז...
אל הספר