בית המשפט העליון לעורכים , במאמרה "שופטים ללא גבולות" ( תכלת , 10 חורף התשס " א ( 2001 / תוקפת אוולין גורדון את פסיקתו של בית המשפט העליון האוסרת כל צורה של ענישה גופנית של ילדים בידי הוריהם . לכאורה עוסק המאמר בעניין מסוים זה ומעלה טענות כבדות משקל נגד כל אחד מן הטיעונים שעליהם ביסס בית המשפט את פסיקתו . אבל במבט על נראה כי הכותבת משתמשת בפסיקה זו רק על מנת להדגים את מגמת האקטיביזם השיפוטי . מטרתו האמיתית של המאמר היא להוכיח את הסכנה הטמונה בכך שבית המשפט העליון פוגע בעקרון הפרדת הרשויות על ידי כך שאינו מגביל את עצמו לתפקידו הראוי . קראתי את המאמר לא כמשפטנית אלא כמי שחוקרת את תחום האתיקה ועוסקת , בין השאר , בחלוקת הסמכויות הראויה בין ההורים למדינה בשאלות של חינוך ילדים . לפיכך , אין בכוונתי להיכנס לוויכוח הסוער בנושא האקטיביזם השיפוטי והשלכותיו על הדמוקרטיה הישראלית . ברצוני להתמקד בטיעונים שמעלה גורדון נגד הפסיקה הספציפית הנוגעת לענישה גופנית , מנקודת מבט אתית . במילים פשוטות , ברצוני לטעון שבעניין זה פסיקתו של בית המשפט
אל הספר