מדיוננו עולה שבמקרים מסוימים חייבים גם בעלי הגישה הספרותית להודות שאין הכתוב מקשה אחת . לפיכך מתעוררת השאלה , באיזה דרך ניתן להביא נתון זה בחשבון . האם וכיצד ניתן לשלב ריבוד והתהוות דיאכרונית בתוך מערכת סינכרונית ? בעניין זה יש לציין , כי הגישה הסינכרונית נוצרה בחקר הלשון , וכי יסודה בהנחה המוצדקת ששלביה ההיסטוריים של לשון מסוימת אינם משפיעים במישרין על דרך דיבורם וכתיבתם של דוברי הלשון בפרק זמן נתון . תושבי רומא אינם נזקקים לכללי הדקדוק הלטיני כדי ליצור משפט באיטלקית . השאלה , כיצד נוצרו הסיומות א 1 ו אה בלשונם , אינה משפיעה כלל על השימוש בהן . הוא הדין בלשון העברית . הידיעה שבכנענית הקדומה היתה קיימת מלה כגון / טב , / ושלמלה זו היו סיומות יחסה /) טב , / / טב , / / טב , (/ אינה מעלה ואינה מורידה מהעובדה הפשוטה , שבלשוננו נמצאת רק המלה / טוב / ( בחולם , ולא בקמץ , או / a / ארוכה , ( בלא סיומות היחסה . גם משכילים המודעים לשלביה הקדומים של הלשון , אינם מיישמים את ידיעותיהם בחיי היום יום . וכי מי יפנה אל ילדיו , ואל בעל המכולת , בלשון אוגרית או בכנענית קדומה ? מכאן שבלשון החיה השלבים הדיא...
אל הספר