מתור החדירה ההדדית הזאת של התחושה הפנימית ( כגון : תודעת הראייה , תודעת השמיעה וכר ) ושל מושאה ( הראייה , השמיעה וכר , ( שהן מבחינת ממשותן פעולה אחת , מסביר ברנטאנו עובדה יסודית לתורת ההכרה : את הברירות של התחושה הפנימית . התחושה החיצונית יכולה לרמותני , אני יכול לראות צבע מבלי שיהא צבע במציאות — ואולי בכלל אין צבעים במציאות ? הראייה יכולה אפוא לרמותני בנוגע למציאות מושאה , וכר השמיעה בנוגע למציאות חיצונית של הצליל וכר . ואולם התודעה של הראייה אינה יכולה לרמותני . אין אני יכול להאמין שאני רואה מבלי לראות , או להאמין שאני שומע מבלי לשמוע . גם בחלום , כשאני רואה , הרי אני רואה , ורק הדבר הנראה איננו במציאות , אבל האקט עצמו של הראייה , השמיעה וכר קיים בי כמו בחיים הערים . אין תחושה פנימית כוזבת . ברנטאנו חוזר כאן , בדבריו על הברירות ( £ \ 0 ^ 12 ) של התחושה הפנימית , על תורה עתיקה של המסורת הפילוסופית . אנו מוצאים אותה , למשל , אצל לו ק מסה' ) על שכל האדם' , 1 v ב , , ( 1 המביא כמשל ל'ידיעה : 'הסתכלותית 'כי אין אדם יכול לחשוב את עצמו מוכשר לוודאות יותר גדולה מן הידיעה שאיזה מושג שברוחו הו...
אל הספר