המחקר הנוכחי , העושה שימוש בחדות הביקורתית של פרויד ולאקאן , הוביל אותי להסיק שניתן להציג את פאולוס כמי שמכונן קהילה נרקיסיסטית של בנים אשר מעמידים במרכז הווייתם את דמותו של הבן . בתחילה דומה שבן זה , ישו , המוצג כבנו של אלוהים , הנו מושא החיקוי של הבנים , אולם אחת ממסקנותיי הייתה שדמותו של ישו הנה גם פרויקציה של דימוי המאמין הפאוליני עצמו . מכאן שפאולוס מייסד קהילה דמיונית המכוננת את זהותה מתוך משחקי זהות עם השתקפות דמותה–דמותו–של–ישו במראה שלפניה . מהלך זה מתבצע במקביל ליציאתו של פאולוס כנגד המערך הסמלי שהיהדות מייצגת ( היהודים מופעלים על ידי החוק של האלוהים האב . ( פאולוס אינו מעז לצאת מפורשות נגד האב , אלא מסתפק בהכפשת אלה שהוגדרו עד אז כבני האלוהים , המלאכים . הדבר מבטא את האמביוולנטיות ה " אדיפלית " אצל פאולוס ביחסו לאלוהים האב : הוא עדיין מאמין בו , אך בה בעת מאוים מפיתוייו ומבקש להשתחרר מהחוק שלו . באופן הזה הוא מצביע על החוק של האב כמפתה לחטוא , ומכאן שמוביל למוות , ובו–זמנית מצביע גם על מושא אמונה חדש , על ישו הבן המציב בצל האמונה את האב עצמו . פאולוס ממקם את הדמיוני הנוצרי כ...
אל הספר