בהתחקותנו אחר התפתחות המסורת של עשרת הדיברות נראה שאפשר לשער את מהלך הדברים כדלקמן : בשחר ההיסטוריה הישראלית במדבר סיני נתקבלו עשרת הדיברות בניסוחם הקצר והמקורי כמגילת יסוד של עדת ישראל . הם נחרתו על שני לוחות , שכונו " לוחות הברית , " או "לוחות העדות" - עדות להתחייבותם של בני ישראל לשמירתן ולקיומן של המצוות שנחרתו עליהם . הלוחות הושמו בארון הברית , אשר יחד עם הכרובים שעליו סימל את משכן האל : הכרובים נחשבו לכיסא האל , והארון - להדום רגליו . מתעודות חתיות בנות הזמן ידוע , כי נהגו לשים לרגלי האל ( הפסל ) את מסמכי הברית . על פי השוואה זו נקל להבין את פשר שבירת הלוחות בידי משה בראותו את בני ישראל סוגדים לעגל הזהב . מעמי המזרח הקדמון ( בעיקר ממסופוטאמיה ) למדנו , כי שבירת לוח פירושה ביטול ההתחייבות שבו . משה לא עשה מה שעשה מתוך רפיון או כעס , אלא במחשבה תחילה . הפרת הדרישה הראשונה שבעשרת הדיברות - אי עשיית פסל ומסכה - גררה בהכרח ניפוץ הלוחות , שעליהם היא חרותה . ותפס זאת אל נכון אבן עזרא ( בפירושו לפרק לב , יט : ( " ומרוב קנאת משה שבר הלוחות שהיו בידיו כמו שטר עדות והנה קרע שטר התנאים , וז...
אל הספר