בשעתו על קוראי ספרות יידיש כביטוי בלתי אמצעי לעולמם של הקורבנות , ולאור עובדה זו נדחו הצידה התהיות על ערכם האמנותי . בשירתם של ה' לייוויק , אהרן צייטלין ואחרים , בייחוד בקרב הסופרים שישבו בארצות הברית , הובלטה תחושת אשמה על עצם הפיכת נושא השואה לשירה . ההתרסה כלפי שמיא היתה מוטיב רווח הן בספרות יידיש שנכתבה תחת הכיבוש הנאצי והן בספרות יידיש בארצות הברית , עד כי רק סופרים בודדים ( כגון אברהם סוצקבר ) הצליחו להימנע מן הסכנה של שגרה ספרותית הטמונה במוטיב הזה , ופחות מהם אף מספרם של אלה שהצליחו לעצב אותו כהתמודדות רוחנית מאתגרת . הבולט בהם היה יעקב גלאטשטיין , אשר שירי השואה שלו עומדים בסימן ההרהור ההגותי . בהקדמה לספר שיריו המקובצים על השואה ששמו כ'טו דערמאנען ( זוכר אני , כותרת הרומזת לצירוף "אלה אזכרה ( 1967 , " מצהיר גלאטשטיין : "אלה אינם שירים העשויים למצוא חן בעיני העולם הנוצרי , כי הם אינם מתעלים , ואינם רוצים להתעלות חס וחלילה , על מה שהעם הגרמני עשה ליהודים . " אמנם ההצהרה הזאת אינה משקפת נאמנה את שירתו שלו , אשר בדומה לשירתו של סוצקבר לא נודע בה כל תפקיד בעל משמעות לעולמם של הרוצ...
אל הספר