תרצ"ד ) . כשלעצמי סבור הייתי לומר כי הוראה זו של גילוי מקצת השיער לא הזהר חידשה , אלא שיווה לה משמעות בלבד . ראה בספר ערוגת הבושם לר' אברהם ב"ר עזריאל מבוהמיה ( חלק ב , עמ' 61 - ,62 בפירושו לפיוט " ידיד עליון", לטור " היות בשער נכרכה " [ בער זליגמן , סדור עבודת ישראלי [ פולין ] , עמ' 779 ] ) : " איני יודע מאין לקח הפייט שתיתורתא ומעברתא נכרכות בשער ... וכריכת שער לא הוזכרה אלא בתפילין עצמן ... וי"ל ' היות בשער נכרכה' עשה על הפרשיות ... ואינה נר' כי פרשה לא הוזכרה בפיוט ...". ואולם , המעיין ב"שימושא רבא " להלכות גדולות , מהד ' ע' הילדסהיימר , א , תשל"ב , עמ' 490 ) , שממנו מקור המנהג לכרוך בשיער שור ( או עגל ) דווקא , יראה כי שתי נוסחאות לפנינו : באחת נאמר : " ובעי למיכרכינהו בחוטי דשערי", והיינו את הפרשיות , ובאחרת נאמר : " ובעי למיכרך קמיעי בשערי דתורא", והיינו בתי התפילין עצמן 170, התיתורא והמעברתא . ואף - על - פי שלא מצאתי הד ממשי בספרות לקיומו בפועל של מנהג כזה , נראית לי אפשרות סבירה כי אכן השאירו מקצת הסופרים קצות שערות הכריכה על גבי המעברתא מבחוץ , לצאת בכך ידי הוראה זו , ובעל הז...
אל הספר