שאחקור בעצמי, אז הקולגה 'מת' . . . אבל לא, אני לא רואה סיבה שיספרו לי מעשיות עכשיו ועוד על פרט כזה" . הוא היסס עוד רגע והמשיך . "בכל אופן הם נמנעו מכל קשר איתו, ועם וינה, ועם כל מה שנוגע ללידתי . העיקר לא לעשות רעש מיותר . זהו . אז אני אוליבייה לרואה, בן פול לרואה ופרין לרואה, ונולדתי בפריז" . הוא השתתק . ז'וזיאן שתקה . השורות "בפריז, על כדור הארץ, כדור הארץ שהוא כוכב" הדהדו בראשה . עוד טיק מחשבתי . מאין זה לקוח ? היא נזכרה : ז'אק פְּרֵוֵור, "הגן" . "שניית הנצח הקטנה" של נשיקה . היא חשבה על רחוב ברגאסה, על הדירה של ברלינר, על האפלולית שהשתררה בה בזמן השתיקה הארוכה . גם עכשיו הייתה רוצה אפלולית, רק לא אור כוכב השמש . אולם אוליבייה באמת אינו רואה אותה . ולאט לאט חשה ששלוותה חוזרת אליה . הפגישה התקרבה לקיצה . ז'וזיאן התלבטה איך לסיים אותה, אך אוליבייה בא לעזרתה . הוא הציץ בשעונו וקם מיוזמתו, בלי לומר מילה . לפני ז'וזיאן היה עוד יום ארוך מאוד, שעות נצח . במקצת הפגישות הופתעה מעצמה, שכן למרות הכול הייתה נוכחת וקשובה, אך רוב הזמן הייתה עם אוליבייה . בלב נרגש ונעצב דמיינה מה הוא ודאי מרגיש . ...
אל הספר