חשבה על המטופלים האחרים ששמעה בלי להקשיב להם, שהביטה בהם בלי לראותם . מבט יודע סוד . שוב הביטה באוליבייה, השרוע על גבו, מבט ישיר, לא כמו שהייתה רואה את האנליזנטים מזווית העין . מבט ישיר, בוחן, חוקר, ופתאום הכתה בה ידיעה ודאית, ודאות מוחלטת : אוליבייה הוא בנה . הוא לא זז, עיניו עצומות או אולי עצומות למחצה, היא לא ידעה, לא ידעה אם הוא רואה או לא, אם הוא קולט משהו מדמותה מאחוריו, אם הוא מרגיש שהיא מביטה בו כפי שלא הביטה בו מעולם, מבט של אֵם . היא התביישה מעט כשהפתיעה את עצמה וחיפשה נקודות דמיון . כמובן, כפות ידיו עדינות כשלה, ונראה לה שקשת גבותיו דומה לקשת גבותיה לפני שהחלה לעצב אותן, כבר לפני זמן רב . האם הוא דומה למאהבהּ ללילה אחד, לאביו ? אך בזיכרונה התמזגה דמותו של זה עם דמותו של אהובה הווינאי המדומה, ובמרוצת הזמן הלכה והשתנתה, עד שהיא נאלצה להודות בינה לבינה שאין היא יודעת עוד איך הוא נראה . האם אוליבייה דומה בעצם לאביו, לאביו המאמץ, פול לרואה . . . או לפֵּרין ? אך מדוע יהיה דומה להם אם הוא הבן שלה ? הידיעה הוודאית נעלמה פתאום כלעומת שבאה : אלה רק פנטזיות ודמיונות שווא, והיא הרגישה ט...
אל הספר