330 אָז מִלִּפְנֵי בְּרֵאשִׁית אלה כפותים לדברי חכמים כנתינתם . את ניביה של לשון חכמים הם סגננו על פי טעמם, 6 ובתורתם של חכמים הם הפכו והיפכו, בררו והרחיבו וצירפו בין ענייניה 7 ( ופעמים אף נזקקו למסורות קדומות שלא הובאו בקהלה 8 ) . בד בבד, טבעו הפייטנים ביצירתם את חותמו של ההווה הליטורגי, 9 ובהידרשם אל העבר הקמאי כרכו זאת בנימות מגוונות אל עניינו של המועד ואל מעמד התפילה שבהם נועדו פיוטיהם להישמע . 10 ביטוי מיניאטורי לכך מצוי ב'אמון שיחקה', פזמון בן שתי מחרוזות לשבועות מן הגניזה, 11 שמחרוזתו האחת מתארת את התורה הקמאית ( 'אָמוֹן' ) המשחקת לצד האל, ואילו בחברתה מדובר ב'הנחלתה' של התורה לישראל ( 'לַאֲיֻומָּה' ) , המצוינת בחג השבועות . ממדי הזמן המובחנים מתמזגים כאן בפסוקי הסיומת המקראית משבחי התורה בתהילים יט, ח – ט ; 12 היא התורה שקדמה לבריאה, היא התורה שניתנה על הר סיני, היא תורתם של ישראל מימים ימימה : אָמוֹן שִׂחֲקָה אֶצְלוֹ אַלְפַּיִם / בְּטֶרֶם נִבְרְאוּ אֶרֶץ וְשָׁ < מַיִם > / גְּנוּזָה הָיְתָה שַׁעֲשׁוּעַ יוֹמַיִם מִצְוַת יְיָבָּ < רָה > מְאִ < ירַת > עֵי < נָיִם > דְּרָשָׁהּ מֵאָ...
אל הספר