פרויד והדחף

48 על ההנאה ולכן עשוי לעורר תחושה אל-ביתית כפי 2 ההכללה שאפשר לעשות על אילמות שפרויד מזכיר . הדחפים נגזרת מהעובדה שבכל תנועה דחפית נוכחת גם התנועה הנגדית . האמביוולנטיות היא דוגמה בהירה לכך . האנטיתזה בין דחף החיים לבין דחף המוות מוחלפת לבסוף בקוטביות שבין אהבה-שנאה . השנאה ביחסה לאובייקט היא עתיקה יותר מיחס האהבה ומקורה במה שאכנה פליטה, ה- Ausstossung 3 הראשוני . כפי שפרויד מציין במאמר על ההדחקה, שגורלות הדחפים, ההיפוך, ההכוונה אל הפרסונה עצמה, העידון וגם המועקה פועלים כולם כהגנות מפני הדחפים . מבנה הדחף, הכולל את ניגודי התנועה של חיים ומוות, בנייה והרס, אינו כולל את השלילה הלוגית, אין סתירה תקפה . הניגוד מצביע על כיווני פעולה שונים, על אקטיביות המקבלת מגוון צורות, שחלקן פועלות בשירות ההגנה, כמו ההדחקה או ההשמטה למשל . הסתמי מוצג כשמורת הדחפים . בתקופת הוראתו הראשונה לאקאן שם דגש בעיקר על הסמלי, כשאחת הדרכים לעמוד על הניגודים שבתנועה הדחפית היא דרך מקומה של השלילה במשפט . מנגנון השלילה יהווה מושא לשני דיונים יקרי ערך שניהל לאקאן, האחד עם דניאל לאגאש, 2 פרויד ז' . , האלביתי, הוצאת רסלי...  אל הספר