[ 40 ] המודרניים הראשונים גיתאי, אסתר דר, גדעון גנני ואורי ברבש ) תוך כדי הדגשת סוגיות אתיות העולות ממנו במודע בסרטים אלה . פרקים אלה יבליטו את חשיבותה של הטלוויזיה בהקשר היצירה הפוליטית-חברתית ( גם אם יש בהם סרטים שנוצרו במסגרות אחרות, כמו אני אחמד ו ג'ימי היפה ) , ובהם אני מבקש להציע את המושג "דוקו-אחריות" המתייחס למשמעות הנגזרת ממבטו של הצופה-עד בתיווכו של הסרט התיעודי באותם מרחבים שאמורים להיות חסומים בפני המבט הזה ( מוסדות בידוד או כליאה, שטחים כבושים או אזורים שהגישה אליהם מוגבלת ) . העובדה שהצופה באמצעות מבטו חווה את הפוזיציה הפריווילגית שלו כמי שנע אל המרחב הזה ומחוצה לו מייצרת רפלקסייה עצמית בעלת משמעות פוליטית ותביעה לקבלת אחריות ( אי-היכולת לומר "לא ראיתי, לא ידעתי, לא שמעתי" ) . הדיון במסגרת זו יתייחס גם לראשיתו של הייצוג המזרחי והפלסטיני ושל ייצוג הכיבוש הישראלי במסגרת המוסדית . הפרק התשיעי חותם את הדיון האתי דרך התייחסות לדמויותיהם של נביאי זעם מודרניים בסרטיו של יגאל בורשטיין על ישעיהו ליבוביץ ועל אורי צבי גרינברג . התקופה שאני עוסק בה בספר נפרסת על פני שני עשורים, שנות ...
אל הספר