פרק תשיעי 116 הימים והשבועות חלפו . המודעות המתעדנת שלי הלכה ושכללה את רגישותה ואת עירנותה . אנרגיה רגועה אך נחושה שמרה עליי . הופעות מוצלחות תכפו בשערי החושים, והולידו הרהורים מוארים . לעומתן תפסו תבניות השכל, הספק, החשכה ופטפוטי הרקע האקראיים פחות ופחות מקום . יותר העסיקו אותי קולותיהם המשעממים עד זרא של דפוסים פסיכולוגיים שהדחקתי, שסירבתי להכיר בהם, תלונות וביקורות שמשכו את השטיח מתחת לרגליי . הם הפכו בהדרגה מבעיות שתבעו פתרון והכשילו אותי, למצפן שחודו הצביע על הדברים שעליי לשים לב אליהם . הם היו להזמנות שבהן נכתב : הנה חומרים טובים לעבר השינוי . היו אלה קולות פריכים של האדמה החרוכה, בשעה שפסעתי עליה בעת צינת הבוקר המוקדם ; הרוח הלוחשת אגדות לענני הנוצה, המחליפים פנים ; אין-סוף חוויות שהשתנו מדי צעד, ולעיתים בן רגע . הכול היה למודעות המכירה את עצמה . הידיעה והידוע היו אחד . זאת הייתה הטבילה שלי במים הבוהקים והצלולים של התודעה . איך יכולתי לרצות להשיל את שאריות הכאב ולשכוח את החוויה, כשהרצון עצמו היה ביטוי של הכאב ? המרחבים קראו לי, אבל ידעתי שאם אנסה להגיש להם יד יהפכו לבלתי מושגים ...
אל הספר