הלכנו . הצעתי ליעקב, חבר טוב שלי שלא למד איתנו, להצטרף . הוא נענה מיד להצעה . לבושים בבגדים ארוכים ובמגפי גומי, כשעל ראשינו כובעי טמבל גדולים שיספגו את המיץ של הזבל, יצאנו למשימה היומית שלנו . נהג משאית הזבל אסף אותנו בשעת בוקר מוקדמת מאוד . שניים מאיתנו הרימו את פחי הזבל והעבירו אותם למשאית והשלישי עמד בתוך המשאית, כלומר ממש בתוך הזבל, שפך את האשפה מהפחים שהועברו אליו והחזיר אותם ריקים . למרות שידעתי שאנחנו תורמים ועושים דבר חשוב, הרגשתי מאוד לא נוח מהמבטים שהופנו אלינו, "פועלי הזבל" . אבל אמא שלי, זו שכיבסה כל יום את הבגדים ו"נהנתה" מריח המיץ של הזבל, ממש התרגשה . היא הבינה את המצב ללא מילים ואמרה לי שטוב מאוד שאנחנו עושים את זה ושלא נתייחס למבטים שבטח מופנים אלינו . כשראיתי כמה אמא מתרגשת ושמעתי את דבריה, הפסקתי להתבייש בעבודה שלנו והרגשתי טוב עם עצמי . במובנים רבים, ריח הזבל קיבל פתאום נינוח אחר . . . 386 אליעזר שקדי
אל הספר