אמרתי להם : "בואו, נהיה כולנו קבוצה . נסתדר" . ארגנתי איכשהו את הקבוצה המשונה הזאת - יפני, אינדונזי, טורקי, יווני, אפריקאי, ישראלי ועוד כמה . התחרות בין הקבוצות החלה . היא היתה ארוכה ומרתקת ודרשה הבנה פרקטית במתמטיקה, בכלכלה, בתורת המשחקים ובמשא ומתן . קרענו לשתי הקבוצות האחרות את הצורה בפער אדיר . הסטודנטים האמריקאים שהיו לבושים היטב, שנראו מיליון דולר, שדיברו אנגלית נהדרת וששיחקו במגרש הביתי שלהם, לא האמינו שזה קורה להם . פרופ' טראסאווה, עם חיוכו הממזרי, היה מבסוט, ואנחנו היינו מבסוטים עוד יותר . הסטודנטים בקורס, ובהמשך גם באוניברסיטה כולה, הבינו די מהר שלא מדובר באוסף של גלמים . להפך . שנים רבות אחר כך קיבלתי שיחת טלפון מהרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, שביקר באותה עת בסלון אווירי גדול בסינגפור . "שקדי", אמר לי גבי, שכבר היה אז אזרח, "יש כאן גנרל אינדונזי רציני בשם דזי שמתעקש לדבר איתך עכשיו" . התברר שהגנרל האינדונזי היה אחד מאותם קצינים זרים שאספתי בזמנו לקבוצת החלכאים והנדכאים שלנו, בשיעור הראשון של פרופ' טראסאווה . באותם ימים הוא עוד היה רב - סרן צעיר בעל פנים עגולות ומבט קפוא, לא מישה...
אל הספר