274 | ש י ח ה מתרחשים מעצמם, והסימנים והמסומנים מתערבבים אלה באלה ; עכשיו באמת לא ניתן לברור בין הרשמים . התודעה פרקה את עול הסדר, והכול מונח בה באקראי גמור, מפורק ובלתי מצטרף . עכשיו הכול מסמן את המשוררת, הכול מסומן במשמעות לא ידועה, והכול מאיים . עכשיו רק האימה, רק אותו פחד עתיק מן הכאוס הבולעני הרוחש מתחת לסדר האני . ה"צָרִיךְלְהִשָּׁמֵר מִזֶּה מְאֹד" נאמר כאן בכוונה שלמה, בלשון המעטה שעל סף הפאניקה . מה עושה המשוררת במצב כזה ? היא כותבת ומפסיקה, וההפסקה הזו היא לא רק ויתור על המעשה אלא גם על משמעותו : "אֶפְשָׁר לַחֲשֹׁב" היא מצהירה באירוניה, אפשר לחשוב שזהו הפסד גדול, אפשר לחשוב שאפשר לחשוב . הרי דפי הנייר, דפי מחשבתה, נתקעים לה בגרונה כמו גולה של דמעות חנוקות ; הרי עצירות המבע אינה בגלל הֶעדר המילים, אלא בגלל התפוררות מבני המשמעות שהן אמורות לבטא . המילים חדלות מלסמן תבנית מנטלית שמחזיקה מציאות לכידה, ואפילו לא איזשהו מִתְאר מציאות ; הן נתקעות בגרונה של הדוברת דפים-דפים, וככה כידוע, אי אפשר לומר משהו : לא "גְּרוֹנִי" ולא "אֲנִי" . כאן שבה לרגע החריזה, להצהרה של ודאות לגבי הֶעדרה ה...
אל הספר