בבוקר שלאחר האסון, בפברואר ,1997 קראתי לחברותי ולחברי בצפון לדרוש ממקבלי ההחלטות לבחון מחדש את הקונספציה, שלפיה להגן על ישראל אפשר אך ורק מתוך לבנון . בתחילת הדרך התלבטנו אם נציג את עצמנו כתנועה גלילית או כתנועת מחאה של אמהות לחיילים, אבל דבר אחד היה ברור ‑ עלינו לקום ולעשות משהו . בחרנו בשם הסמלי "ארבע אמהות ‑ לצאת בשלום מלבנון", אף על פי שלא היינו רק ארבע ולא רק אמהות, אלא משפחות רבות, צעירות וצעירים, שחוו את המלחמה . האם בזכות ה"מותג", המזוהה כיום עם היציאה מלבנון, סחפנו את כל הארץ ? או שבזכות ההתמדה והנחישות שהפגנו, הארגון היעיל וההתמקדות במשימה, נוצר ה"מותג" והושגה המטרה ? כך או אחרת, למדנו שכדי להשפיע עלינו למשוך את תשומת הלב של התקשורת ושל הציבור והבנו שנצטרך ליצור עניין בנו ובמסר שלנו בלי שנהפוך לקוריוז אימהי מזדמן . "הבטחתם לעשות בשבילנו הכול להפוך אויב לאוהב . . . " כדי שנצליח לממש את הבטחתנו חיפשנו דרך לפרוץ את הקיבעון של מקבלי ההחלטות . ניסינו להבין מה יגרום להם להפסיק לשלוח את חיילינו להסתבך בלבנון, בתירוצים השגרתיים של "אין מה לעשות" ו"אין עם מי לדבר" . גם כשהצגנו לפניהם ...
אל הספר