187 האוטיסטים שבינינו והעדיפה לעבוד במרחב המועדון לעיני כול . רונה לא נגעלה מהגברים במועדון, כי רובם נראו לה מסודרים ונקיים, וממילא היא יכלה לבחור למי לגשת ולמי לא . לדבריה, היא נגעלה הרבה יותר בעבודתה הקודמת כמלצרית, כשהיה עליה לגעת באוכל שלא אהבה או כשעבדה במשרד שהיו בו ריחות לא נעימים . לדבריה, היא גם לא חשה מבוכה, כי מבחינתה הגברים הם אלו שהיו עלולים לחוש מובכים ולא היא, מכיוון שהיא זו ששלטה בנעשה . לרונה היה נוח שהכללים בעבודתה היו ברורים ושהיא עבדה במשמרות ובשעות קבועות . אפילו הריחות במועדון היו קבועים ( ריח סיגריות וקצת אלכוהול ) והמוזיקה לא הייתה רועשת מדי . רונה אפילו נהנתה ממופעי החשפנות שהתקיימו על הבמה ומהממד האסתטי שבהם . החלק המאתגר עבור רונה היה ניהול שיחות חולין, מכיוון שהיא התקשתה בכך מטבעה, אך עם הזמן היא למדה לנהלן באמצעות ניסוי וטעייה : לפני כן הייתי ביישנית והייתה לי חרדה חברתית מטורפת . לא היה לי מושג איך להתחיל לדבר עם אנשים . עם הזמן למדתי מה עובד . ראיתי שאם למשל אני אומרת למישהו "אתה חתיך" או שואלת אותו "איך עבר עליך היום ? " הוא ירצה להיות איתי כמה שיותר . ל...
אל הספר