מאוד . בלי זה לא הייתי יכול להתקדם . האמנתי שאני צריך להיות חזק ומרתיע, כמו צה"ל, וגם שאיני יכול לסמוך על איש . זה האופי שלי . אופי צברי כזה, מלא קוצים מבחוץ ובאופן מפתיע - רך מבפנים, אבל כזה שלא כדאי להתחיל איתו . אחד שיודע לענות ולתקוף חזרה במלוא הכוח . במאי 2009 האדמה רעדה . מבקר המדינה, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, קבע בדוח ביקורת שפרופ' זאב רוטשטיין, מנהלו של בית החולים שיבא, עובד בלא פחות מ ‑ 11 עבודות פרטיות . שומו שמים . פרצה כמובן מהומת אלוהים . אם האיש הזה אכן עובד בכל כך הרבה עבודות פרטיות, מתי בכלל יש לו זמן לנהל את בית החולים ? הביקורת היתה מכוונת גם נגדי וגם נגד פרופ' גבי ברבש, מנהל בית החולים איכילוב, שגם לו הדביקו כמה עבודות פרטיות . המטרה היתה ברורה : בתי החולים בישראל לא מנוהלים כהלכה בגלל שהמנהלים שלהם עסוקים בעבודה פרטית, עושים לביתם . אז ככה . כרופא היה מותר לי לעסוק בפרקטיקה פרטית, זה מה שרופאים עושים כמובן . אבל כמנהל בית חולים, נציבות שירות המדינה לא אישרה לי פרקטיקה פרטית, ויכולתי לעסוק רק בייעוץ . זה מה שעשיתי אז, וזה מה שאני עושה גם היום מעבר לתפקידי ...
אל הספר