104 הדס שבת נדיר ההסתרה של הילד בשירתו, אך בכוחותיו האחרונים עוד מנסה בשיריו שראו אור להשליט עליו את הגבולות של פואטיקת ההצפנה . בשיריו הגנוזים דמות הילד פורצת את הגבולות הללו ומתגלה כדמות מורבידית ואלימה המסרבת לקבל על עצמה את מערכת ההצפנה . הילד הפגיסי מבקש להשתלט על עולמו הרגשי והפואטי של פגיס המבוגר . בשירתו הגנוזה נשמעים בבירור קולותיהם של הילד והמבוגר מבעד לחילופי המִשלבים הלשוניים שמאפיינים אותה, כפי שניתן למשל להבחין בהם בשיר הגנוז "אל נעלי" : אל נעלי הֲלִימַת צְעָדִים בַּמִּשְׁעֹול . אַךְ אַתְּ נְעוּלָה בָּהּ . נַעַל קַלָּה . עֹל לֶכְתֵּנוּ עָלַיִךְ . לְאָן אַתְּ . נִלְאֵית ? עוֹד נַעֲלֶה בָּךְ, הַנַּעַל, לְרֶגֶל הֶחָג . בעוד השורה הראשונה והשלישית מעוררות תחושה של איום לצד עייפות : ״הֲלִימַת צְעָדִים בַּמִּשְׁעֹול . / [ . . . ] עֹל לָכְתֵּנוּעָלַיִךְ . לְאָן אַתְּ . נִלְאֵית ? ״, בשורה השנייה והרביעית משתנה הפואטיקה והופכת לילדותית : ״אַךְאַתְּנְעוּלָה בָּהּ . נַעַל קַלָּה . / [ . . . ] עוֹד נַעֲלֶה בָּךְ, הַנַּעַל, לְרֶגֶל הֶחָג" . השתרגות השורות זו בזו משקפת את המאבק הפנימי...
אל הספר