246 חן רותם ( סגול 59 ) מאז ומתמיד אל הביטוי ה"אותנטי", השורשי, הישיר והלא- מצונזר שמספקת המוזיקה ה"שחורה" ( אגב, מבקר המוזיקה הנודע רוברט כריסטגאו לא התרשם מהשיר של ריד והצהיר : "אני לא 1 כחלק חושב שהגזענות מופחתת בגלל השימוש ב'אירוניה'" ) . מעידן וודסטוק וילדי הפרחים, מקרים של הרכבים מעורבים- גזעית הפכו נפוצים בשנות ה- ,60 וביתר שאת עם תחילת שנות ה- 70 ( בוקר טי והאֵם-ג'יז, סליי אנד דה פאמילי סטון, אריק ברדון ו- War , Tower of Power , הג'ימי הנדריקס אקספריינס ) , לפני שתעשיית התקליטים האמריקאית הדורסנית החלה למדר את הז'אנרים המוזיקליים ולהכניסם לגטאות צרים דוגמת "רוק", "סול", ו"אר אנד בי" על מנת לפלח קהלים בצורה יעילה יותר . למראית עין, המתרס לא היה גבוה יותר מאשר בניו יורק של סוף שנות ה- ,70 כשהרכבי פאנק-ניו-וייב לבנים חיברו גיטרות חשמליות למגברים בדאונטאון מנהטן, בעוד די-ג'יים, ראפרים ורמיקסרים חלוציים החלו את מהפכת ההיפ-הופ בסאות ברונקס ובקווינס - לכאורה ללא כל קשר נראה לעין בין שתי הסצנות המבעבעות . מי שזיהה את הקרע בין הפאנק-רוק הלבן האנין, האמנותי והמסתגר ובין מסיבות ההיפ-הופ ה...
אל הספר