ליד ייית 159 התצלום הנהדר הזה במאמר ההספד שפורסם ב"וושינגטון פוסט", והוא מצא חן בעיני כל כך שהתחקיתי אחרי עקבותיו של הנגטיב, וביקשתי מבני רייד, צלם רב-כישרון, להדפיס לי אותו . הוא מיסגר את התמונה והביא אותה לחג המולד . בימים הראשונים הקפדתי להתבונן בתמונה לעיתים קרובות, אבל בלי יוצא מן הכלל חוויתי כאב רב, ובסופו של דבר הפניתי אותה אל הקיר . מדי פעם בפעם אני ניגש, הופך אותה, נושם נשימה עמוקה ולוטש בה עיניים . מרילין יפה כל כך, ונדמה כי שפתיה הוגות, "אל תשכח אותי . . . אתה ואני, יקירי, תמיד . . . אל תשכח אותי . " אני מפנה את פני, כורע תחת הכאב . כאב רב מכפי יכולתי לשאת . אני בוכה בקול . אני לא יודע מה לעשות . האם עלי לגונן על עצמי מפני כאב כזה ? או שמא עלי לעשות את ההפך, ולהתעקש להתבונן בה בריכוז ולבכות שוב ושוב ? אני יודע שיבוא יום שבו אתלה את התמונה הזאת על הקיר ואביט בה בעונג רב . מבטינו ייפגשו וייאחזו זה בזה, ושנינו נהיה מלאי אהבה רבה זה לזה ואסירי תודה על שזכינו לבלות את חיינו יחד . הדמעות זולגות בשעה שאני מקליד את השורות האלה, ואני עוצר, מוחה את עיני ומשקיף מבעד לחלון בענפי עץ האלו...
אל הספר