3.5.3 ״ילקוט קהילת התנאים״

רו יסודוו הסי ור 171 למחוזות גיאוגרפיים אקזוטיים במזרח, שאכן קרוב לוודאי כי לשם גלו עשרת השבטים, ובפרט לאותם מקומות הנמצאים צפונית-מזרחית לאשור, הנזכרים במפורש במקרא : ״ [ . . . ] ויֶגֶל את ישראל אשורה ויׂשב אותם בחלח ובחָבור נהר גוזָן ועָרי מָדָי״ ( מלכים ב י״ז, ו ) . אותם נוסעים מערבבים את ציפיותיהם עם הידע שלהם באגדות ועם חוויות שאכן קרו להם, ויוצקים מהם את סיפורי המסעות, הבאים לרוׂות את ציפייתו של היהודי היושב בארץ שממנה יצאו . לסיפורי המסעות יש נוסח ספרותי קבוע, ורבים מן הסיפורים או הדיווחים המאוחרים העוסקים בתיאורי מסעות נשענים על המסורת של ספרות המסעות המוקדמת . ב . ״יהודים של ימות התנאים״ . ככל שהגלות הייתה מוקדמת יותר, כגון גלות עשרת השבטים, שהתרחשה לאחר חורבן בית ראשון — כך ניתן לצפות שההלכה הנקוטה בידי אותם גולים איננה זהה עם ההלכה כפי שהיא מוּכּרת לנו מתקופת המשנה והתלמוד ואילך, וּודאי שאינה מכילה את ההלכה הביניימית והמשכה . ההלכה של השבטים הגולים מייצגת הלכה פשוטה יותר, הקרובה למשפט הטבעי ומשוחררת מהעומס הפלפולי של ההלכה, כפי שהתהוותה מתקופת התלמוד ואילך . את הקהילות החיות...  אל הספר