עדי פינקלשטיין 30 המשני" שכביכול מקבל החולה ממצבו, כלומר תשומת הלב שהחולה מקבל מסביבתו בעקבות החולי והצרכים הרגשיים שתשומת לב כזו ממלאת אצל החולים . סונטאג ( שם, שם ) מוסיפה שלעתים החולים חשים בושה כתוצאה מההאשמה העולה מטענה זו . בהמשך לכך, לא פעם מוטלת על החולה גם האחריות להבראה . החולה אמור הן "לרצות לצאת מזה" והן לעשות לשם כך את המרב . לא פעם נרמז לחולים שכדי להגדיל את הסיכוי להחלים, כדאי שנוסף על הטיפול הרפואי הם יקבלו טיפול נפשי שיסייע להם ב"שחרור" של החסימות הרגשיות שכביכול הביאו לחולי ( 1989 Brodwin 1992 ; Sontag ) . אף על פי שכיום נראה ממחקרים שגורמים מסוגים שונים - רגשיים, סביבתיים וגנטיים ואחרים - שותפים לנטייה ללקות במחלות כרוניות וממאירות, ההסבר הפסיכולוגי שעל פיו כאב כרוני הוא ביטוי נפוץ לבעיות של השיח הפנימי של אדם עם עצמו ושל תקשורת בין-אישית, נשאר הסבר מרכזי הנפוץ הן בציבור והן בקרב הרופאים ואנשי המקצועות הטיפוליים ( Kleinman Jackson 2005 ; 1992 ) . עם זאת, עדיין לא ברור דיו הקשר בין גורמים פסיכולוגיים ובין מחלות . האם החולי והכאב הכרוני גרמו או נגרמו ממצב הנפשי ? האם ה...
אל הספר