126 מימי חסקין | ניסים אבישר ( עורכים ) המרחב החינוכי המחויב לתקינות לשונית מתמודד עם המורכבות של צורות לשוניות שיש להן סטיגמות שליליות ושבה בעת נושאות מטען חברתי, אתני וזהותי . באמצעות ניתוח של אינטראקציות בין מורה ובין תלמידים ותלמידות, אדגים את האופן שבו דיבור שיש לו מאפיינים מזרחיים אינו נתפס כמופע לגיטימי של העברית שאפשר להביא למרכזה של כיתת הלימוד . תקינות ומקובלות ההגדרה של שפה תקנית אינה קלה וברורה . קיימים בספרות מונחים שונים, ובהם סטנדרט, נורמה, תקינות, תקניות ומקובלות, הנמצאים לעיתים בשימוש חופף . הבחנה ראשונה היא בין נורמה לסטנדרט . הנורמה מייצגת את הצורה שנקבעה על ידי בעלי סמכות ( אקדמיה ללשון, ספרי דקדוק וכדומה ) , ואילו הסטנדרט מייצג את הצורה הנהוגה והמקובלת כצורה הפורמלית והנכונה, גם אם אינה עומדת בכל הקריטריונים הדקדוקיים הטהורים ( שורצולד וסוקולוף, 1992 ) . לעיתים שני מונחים אלו מתורגמים באמצעות המונח "תקן" . הבחנה שנייה היא בין התקינות הלשונית הנקבעת על ידי הגופים המוסמכים ובין הקבילות ( Acceptability ) , שהיא הצורה המקובלת בקרב רוב הדוברים . יחסי הגומלין בין תקינות ...
אל הספר