143 הבית והדרך אין בכוונתי להמליץ על טיפול בהצחקה . אני גם לא חושב שאפשר להמליץ על צחוק, ודאי לא על צחוק יחד באנליזה . בהנחה שהגורמים ההגנתיים ) של שני המשתתפים ( עובדו בהצלחה, הצחוק המשותף האותנטי הוא דבר שקורה ) או לא קורה ( ולא דבר "שעושים" . הדיון בצחוק באנליזה קשה משום שהוא כל כך ייחודי לכל אירוע . ברגע שאנו מנסחים אותו כדפוס מסוים הוא מאבד 136 מייחודיותו, מיכולת ההפתעה ומהאותנטיות שלו . ויניקוט, במאמר על ההגנה המאנית, בחר בדימוי מפתיע בדמיונו לדמות באובו — רקדנית המיוזיק – הול . כדוגמה להגנה מאנית בחיי היום – יום מתאר ויניקוט "אדם נמצא במופע מיוזיק – הול ולבמה עולות הרקדניות, שאומנו להיות מלאות חיים . ניתן לטעון : הנה הסצנה הראשונית, הנה אקסהיביציוניזם, הנה שליטה אנאלית, הנה כניעה מזוכיסטית לחינוך למשמעת, הנה התרסה כנגד האני העליון . במוקדם או במאוחר מישהו יוסיף : הנה חיים . האם לא ייתכן שהרעיון המרכזי של המופע הנו התכחשות לתחושת מוות, הגנה מפני רעיונות דיכאוניים של 'מוות פנימי', בעוד שהמיניות 137 היא משנית ? " . הצחוק שמעניין אותי במהלך הדיון בצחוקה של באובו, בין אם הוא גדול או ...
אל הספר