205 כך, למשל, בעברית היפה של המתרגם שלמה אביו, סרונדה כותב על דה גונגורה הנערץ עליו : "בַּשִּׁירָה מָצָא תָּמִיד, לֹא יֹפִי בִּלְבַד, / כִּי אִם עֹז רוּחַלִחְיוֹת בְּיֶתֶר חֵרוּת וְיֶתֶר גֵּאוּת, / כְּבַז-צַיִד הַמַּמְרִיא מֵהַיָּד הַקְּפוּצָה וְדוֹאֶה בְּעֹבִי / עֲנָנִים מֻזְהֲבֵי אוֹר, שָׁם בִּמְרוֹמֵי הַשְּׁחָקִים" . ואולם אלה דברי נחמה כמעט . קודם להם התיאור הבא : "כְּבָר מַסְכִּין לִרְאוֹת אֶת חַיָּיו כַּחֲלוֹם עוֹבֵר / שֶׁהַשַּׁחַר מְפַזְּרוֹ, לֶאֱהֹב אֶת פִּנַּת בְּדִידוּתוֹ, הַמְּסַיַּעַת / לִגְבֹּר בְּסַבְלָנוּת עַל דַּלּוּתוֹ" . סרנודה עצמו דווקא התקבל היטב בחייו, הן על ידי הקהל והן על ידי חוגי הספרות הספרדית . אלא שכבני דורו — לורקה או ויסנטה אלחנדרה או חואן רמון חימנס — הרבה לנדוד, ועל רקע מלחמת האזרחים בספרד גלה לצרפת, לאנגליה, לארצות הברית ולבסוף למקסיקו, שבה מת ב- 1963 . במידה רבה, גם לנסיבות חייו אלה, כמו להומוסקסואליוּת שלו, לא כדאי לייחס את תחושות הניכור והעקירה שבשירתו . נראה כי אלה נובעות מתפישה בסיסית של חיי העולם הזה כמגבלה רוחנית, כגלות, כאתר של כמיהה מתמדת לאמת ...
אל הספר