202 נַעֲשֵׂית יוֹתֵר וְיוֹתֵר מְיֻמֶּנֶת, / כָּל אֵיבָר וְאֵיבָר מִתְגַּמֵּשׁבָּהּיוֹתֵר וְיוֹתֵר ; / לְבַסּוֹף עוֹד תִּגַּע בַּלָּשׁוֹן בַּק . . . הַמָּתוֹק חָלִילָה, / תְּשַׂחֵק עִם עַצְמָהּ הֶחָמוּד וְתִשְׁכַּח מִגְּבָרִים" ) , ספק אם הן עושות אותו מתאים לקריאה ביד אחת . העונג הטמון בו נובע ממקור אחר : האירוניה, התעוזה האנטי-מוסרנית, כנותו של גבר גרמני לא צעיר במפגשו עם הדרום החם, ובעיקר, ויותר מהכול — חושניוּת השפה, האופן שבו המלים מתגלגלות על הלשון . שלוש חטיבות עיקריות יש ב'שירה ארוטית' . היפה שבהן היא "האלגיות הרומיות", ובה גתה מחיה בעצמו צורה קלאסית מאובנת כמעט . האלגיות שופעות החיים האלה הן הד לשחרור שחווה גתה ברומא, בתקופה שהיתה, לדבריו, המאושרת בחייו . אמנם דווקא כאן באים לידי ביטוי הווירטואוזיוּת שלו ( ובעברית — של זנדבנק ) , ההשכלה, ההדר הספרותי, אבל אין בכל אלה לפגום בצהלה המדבקת העולה מכל שורה ושורה באלגיות, כמתעקשת, "נִסְתַּכֵּן בִּגְזַר-דִּין אַכְזָרִי / שֶׁל זֶאוּס, נְפֹרַק עַל אוֹפַן, נְרֻתַּק לְצוּק סֶלַע, / וּבִלְבַד שֶׁנִּזְכֹּר לְעוֹלָם לְשָׁרְתָּהּוּלְעָבְדָּהּ ...
אל הספר